על הפסוק (כה, ב) "ושבתה הארץ שבת לה'" מביא בהזוהר את הפסוק "כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד", ומפרש "בההוא נייחא דארעא אצטריכו עבדי נייחא". וצריך להבין הרי העבד יוצא בשביעית למכירתו ולא בשנת השמיטה, ואם כן מדוע מקשר בזוהר את יציאת העבד לשמיטת הארץ?

ויובן בהקדים שגם במצות דאורייתא ישנו חילוק בין לכתחילה ובדיעבד. וכמו שבזמן הזה אין מביאים קרבנות ביום טוב, שהקרבנות הם חלק מעצם היום טוב, ואם כן בזמן הזה חסר בקיום המצוה באופן דלכתחילה.

ועל דרך זה מצינו בענין ספירת העומר, ש"אימתי הן תמימות כשאין ישוע ושכניה בינהם", שבקביעות שמתחילים לספור ביום ראשון אזי המצוה היא בשלימות שאז הם שבע שבתות תמימות, ובשאר השנים אין זה באופן ד"תמימות", כי ענין התמימות אינו מעכב, והוא רק לכתחילה. 

ועל דרך זה יש לומר בענינינו, ש"ושבתה" בשלימות הוא בשנת השמיטה, אך מעין ענין זה הוא בשנה השביעית למכירת העבד, ולכן יוצא העבד לחפשי. ויש לומר שכשהשנה השביעית של העבד הוא בשנת השמיטה אזי ה"נייחא" של העבד הוא בשלימות (וצ"ע למאי נפק"מ. ואכ"מ).