איתא בפרשתנו (כה, כ): "וכי תאמרו מה נאכל גו' וציותי את ברכתי גו' וזרעתם גו'". וצריך להבין מדוע אין רש"י מפרש קושיא המתעוררת בפשוטו של מקרא, והוא מדוע נאמר שאלה זו לאחרי דיני יובל ודיני אונאה ולא מיד לאחר הציווי על שמיטה שאז מתעוררת קושיא זו? ומדוע לשון הפסוק הוא "וכי תאמרו" (ולא "ואם תאמרו") שמשמעה שישאלו בודאי, הרי שאלה זו היא לכאורה היפך הביטחון בה'?

ויש לומר שרש"י אינו מפרש מאומה כי סומך על ביאורו לעיל (יג, יד) כשנאמר בתורה שאלה אחרת, "והיה כי ישאלך בנך", שעל ידי הביאור שם יתורץ ממילא הקושי בפסוק זה.

דהנה רש"י מפרש שם: "מה זאת: זה תינוק טיפש שאינו יודע להעמיק שאלתו וסותם ושואל מה זאת, ובמקום אחר הוא אומר מה העדות והחוקים והמשפטים וגו' הרי זאת שאלת בן חכם. דברה תורה כנגד ארבעה בנים תם רשע ושאינו יודע לשאול והשואל דרך חכמה". והנה צריך להבין מה נוגע בפסוק זה לדעת שדיברה תורה כנגד ארבעה בנים, ואם נוגע לדעת שישנם ארבעה בנים מדוע לא פירש ענין זה לפני כן (יג, ה) כשמבאר את שאלת בן רשע ושאינו יודע לשאול? 

ויש לומר שבפשוטו של מקרא שאלת התם אינו בנוגע ליל הסדר אלא בנוגע לפטר חמור, ועל דרך זה שאלת הבן חכם אינו בנוגע לליל הסדר אלא על העדות חוקים ומשפטים דכל התורה. ולכן קא סלקא דעתך שצריך לתרץ את שאלת הבן דוקא בנוגע לפסח כדי שיקיימו את מצות הפסח שהוא ענין כללי בתורה ומצות. אך כשבאים לפרשת בכור ולומדים על שאלת התם וציווי התורה לענות על השאלה, קשה מדוע מצוה התורה לענות על שאלת התם דוקא ולא על שאלת החכם שבוודאי גם לו ישנם שאלות? ולכן מביא רש"י שבמקום אחר הוא אומר גו' שדיברה תורה כנגד ארבעה בנים, שהתורה מצוה לתרץ גם את שאלת החכם.    

ועל פי זה - ש"דיברה תורה" אינו קשור לפסח אלא שהתורה בכלל מבארת את הקושיות דד' בנים - יובן שבכל מקום שנאמר קושיא בתורה צריך לברר איזו סוג בן מקשה קושיא זו. ואם כן בפרשתנו צריך לומר שקושיא זו היא קושית הבן חכם, והקושיא אינו מחסרון אמונה בה', אלא שלאחר שלומד שה' אומר "ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשובע גו'" רוצה לדעת באיזה אופן תהיה הברכה (שיכולה להיות בכמה אופנים ועד לאופן דירידת המן). ועל זה מבאר הכתוב "ועשת את התבואה לשלש השנים". 

בפנימיות הענינים: מבואר בדא"ח ששמיטה הוא (רק) ביטול היש, ולכן השאלה "וכי תאמרו" - שנאמרה בתורה וממילא היא נצחית - מתעוררת בכל שמיטה גם לאחר השמיטה הקודמת שבה ראו את ברכת ה'. אך לפי הנ"ל ששאלה זו היא שאלת הבן חכם אם כן קשה מדוע מקשה שאלה זו בכל שמיטה? ויש לומר שנס זה הוא למעלה ממדרגת החכמה כי על פי הטבע הקרקע נחלשת במשך השנים ובשנה השישית היא הכי חלשה ודוקא בשנה זו מוציאה תבואה לשלש שנים. ומפני שענין זה הוא למעלה מגדרי השכל לכן מקשה החכם כי זה למעלה מגדרי השכל שלו. 

והנה ידוע ששית אלפי שנין הם כנגד הששה שנים שלפני השמיטה, ומפני שהגילויים דלעתיד תלויים במעשינו ועבודתינו בנשך הגלות, מתעוררת הקושיא איך שייך שהעבודה בעקבתא דמשיחא - בירידת הדורות - תפעל את הגילויים דשנת השמיטה? ועל זה מבאר הכתוב שדוקא מפני שהעבודה היא במסירות נפש לכן "וציותי את ברכתי גו'", שעבודה זו דוקא מביאה את הגילויים דלעתיד.