הדין הוא ש"אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם", אך יכול להקנות גוף לפירותיו. והביאור בעבודת האדם: קנין הגוף הוא שהכוחות פנימיים שבאדם קנויים להקב"ה, שזהו מדרגת הצדיק שהפך את יצר הרע שלו, וממילא בטוח שגם בעתיד יהיה קנוי לה'. אך פירות הגוף הוא שרק המחשבה דיבור ומעשה של האדם קשורים להקב"ה אך לא כל גופו כי עדיין יש לו יצר הרע, שזהו מדרגת הבינוני, ואם כן אינו מובטח לגבי העתיד כי "אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם".  

אך גם הבינוני יכול להקנות את הגוף לפירותיו, כי הבינוני יכול לפעול גם על נפש הבהמית, שאף שאינו מגרשו לגמרי מכל מקום על ידי שמעורר אהבת ה' בתפילה הרי הנפש הבהמית הוא כישן, וזה פועל גם על כל היום, ונמצא שאף שלא הקנה את גופו מכל מקום יכול להקנות את הגוף לפירותיו, שישנה פעולה גם בכוחותיו הפנימיים.

והנה, הרמב"ם מבאר שאם הקנה להקדש פירות שלא באו לעולם, הנה אף שאין זה קנין מכל מקום חל על הגברא חיוב לקיים נדרו ולתת את הפירות להקדש. והענין בעבודת האדם: שהענינים הגשמיים שייכים לנפש הבהמית, שגם כשמקיים אותם לשם שמים הם עדיין "מעשיך", וממילא אינו יכול להקנות אותם אם לא הקנה את כל הגוף. אך בעניני הקדש - עניני קדושה - שבעצם שייכים לנפש האלוקית, הנה אף על פי שאינו יכול להיות בטוח שבעתיד יקיים את החלטתו לקיים מצוה כי החפצא לא הוקנה, מכל מקום על האדם ישנו חיוב - וממילא נתינת כח - לקיים, כי בעצם ענין זה שייך לנפש האלוקית, ועבודתו הוא רק להסיר את המניעה דנפש הבהמית.