כתב הרמב"ם בסיום ספר קנין: "מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך ואע"פ שהדין כך מדת חסידות ודרכי חכמה שיהיה אדם רחמן כו' חכמים הראשונים היו נותנים לעבד מכל תבשיל ותבשיל כו' ומקדימין מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמן כו' ואין האכזריות והעזות מצויה אלא בגוים כו' אבל זרעו של אברהם אבינו והם ישראל שהשפיע להם הקב"ה טובת התורה כו' רחמנים הם על הכל כו'".

והנה, מזה שהרמב"ם אומר שהנהגה זו היא מדת חסידות מובן שמצד "דרכי החכמה" לחוד לא היה מתנהג באופן כזה. והוא מפני שמצד דרכי החכמה יש מקום לומר שמותר להכביד על העבד כדי שיזכור שהוא עבד (ויעשה גם דברים בוזים) וזה נוגע להעבדות גופא. ודוקא מצד מדת חסידות מרחם גם על העבדים (וזהו שמביא "ומקדימין מזון הבהמות לסעודת עצמם" שזה הוא דוקא מצד מדת חסידות ולא מצד דרכי החכמה).

וזהו הביאור בהאריכות בסיום ההלכה. דהנה הרמב"ם מבאר כמה פעמים את מדת החסד של אברהם אבינו אך דוקא פה מביא גם "שהשפיע להם הקב"ה טובת התורה", ו"וכן במדותיו של הקב"ה כו'", והוא מפני שטבע הרחמים של בני ישראל עצמו לא היה מביא לרחם גם על העבדים כנ"ל, ודוקא מצד "טובת התורה" ו"מדותיו של הקב"ה" שהם בלי גבול בא הרחמים גם על העבדים.

והנה, בחינת עבד כנעני בעבודת ה' הוא שאינו רוצה לקיים רצון ה' כי עבדא בהפקירא ניחא ליה, ומקיים רצון ה' רק מפני שהוא מוכרח בזה. ואם כן שורת הדין נותנת שצריך להעבידו בפרך כדי לשבור את חומריותו. אך "מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות", ואם כן הקב"ה מתנהג עימו ברחמים ונותן לו לא רק ענינים הכרחיים אלא גם עניני תענוג, ואדרבא מקדים מזון עבדו לסעודת עצמו, שגם לפני "את קרבני לחמי" – התענוג הקב"ה מעבודת האדם – הוא נותן לישראל – גם לזה שבבחינת עבד כנעני – כל צרכיו ובאופן של תענוג.