על הפסוק (כה, ד) "שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה'" איתא בתורת כהנים: "שבת לה' כשם שנאמר בשבת בראשית שבת לה' כך נאמר בשביעית שבת לה'". והנה בפרש"י הובאה דרשה זו על הנאמר לפני כן (כה, ב) "ושבתה הארץ שבת לה'" ומפרש רש"י (בשינוי לשון מהתורת כהנים): "לשם ה' כשם שנאמר בשבת בראשית". וצריך להבין טעם שינויים אלו. 

והביאור בזה: רש"י מפרש פשוטו של מקרא, ולכן מעתיק בדיבור המתחיל "שבת", כי לרש"י (לא קשה תיבת לה' אלא) קשה היתור ד"שבת" לאחר שכבר נאמר "ושבתה הארץ". ועל זה מפרש רש"י "לשם ה' כשם שנאמר בשבת בראשית" שהשביתה דשביעית הוא באותו האופן דשבת בראשית, ששבת בראשית פירושו שהשביתה היא זכר למעשה בראשית (דלא כיום טוב שהשביתה היא רק זכר ליציאת מצרים). 

אך התורת כהנים לא נחית לפשוטו של מקרא ולכן אינו מפרש כלום בפעם הראשונה שנאמר "שבת לה'" (כי ע"ד ההלכה אינו צריך לפרש את תיבת "שבת"), ורק בפעם השניה דורש ענין של הלכה מהיתור ד"שבת לה'". ומפרש "כשם שנאמר בשבת בראשית" זאת אומרת ששמיטה נלמד משבת ולא להיפך, ולכן כשם שמדאורייתא אין בשבת דין של תוספת שבת, כך בשמיטה אין דין של תוספת ולכן יכולים לעבוד את האדמה עד סמוך ממש לשנה השביעית. וענין זה הוא חידוש, כי קא סלקא דעתך שישנה בשביעית ענין של תוספת כי אם לא הנה אף שהאדם לא יעבוד בשביעת מכל מקום הארץ תצטרך להוציא פירות וכו' היפך מ"ושבתה הארץ" (דאילו שבת היה נלמד משמיטה אז היינו מפרשים שגם בשבת וגם בשמיטה ישנו תוסםת מדאורייתא).

בפנימיות הענינים: רש"י מפרש שהשביתה דשביעית צריך להיות כמו השביתה דשבת שענינה להמשיך קדושה בעניני האדם הגשמיים, דבשבת צריך להתענג מהענינים הגשמיים כי הגשמיות מתעלה בשבת. ומשמיענו רש"י שעל דרך זה הוא בשביעית שענינה המשכת הקדושה בפירות ובעניני הארץ. ובזה ישנה מעלה בשביעת על שבת, דבשבת כל עניני האדם מתעלים (ולכן אסורים בכל מלאכות), משא"כ בשביעית ממשיכים את הקדושה בדברים הארציים כפי שהם מצד עצמם (שלכן לא נאסרו כל המלאכות).