ברש"י (כה, מא): "הוא ובניו עמו: אמר רבי שמעון אם הוא נמכר בניו מי מכרן אלא מכאן שרבו חייב במזונות בניו". וצריך להבין מדוע אומר רש"י "אם הוא נמכר" הרי לכאורה היה יכול להביא רק את סיום הפירוש "בניו מי מכרן כו'"? ובפרט שבפרשת משפטים, על הפסוק "ויצאה אשתו עמו", מפרש רש"י "וכי מי הכניסה כו'" ואינו מקדים "אם הוא נמכר", אף שבגמרא - מקור פירוש רש"י בפרשתנו - נאמר לשון זה בנוגע לאשתו. ועוד קשה דבפרשת משפטים מפרש רש"י ש"רבו חייב במזונות אשתו ובניו", אף שבפסוק לא נאמר בניו (ומדוע אין רש"י מפרש בפרשתנו שרבו חייב במזונות אשתו)? 

ויובן בהקדים, שלשון רש"י הוא "אם הוא נמכר" (לשון נפעל), וממשיך "בניו מי מכרן" (לשון פעל) - ובגמרא הלשון הוא "בניו מי נמכרים". והביאור בזה הוא שעל פי דרך ההלכה אין האב יכול למכור את בנו אלא את בתו, כמו שכתוב "וכי ימכור איש את בתו", ולכן נאמר "מי נמכרים" - שאינן יכולים להימכר. אך בפשוטו של מקרא אין מקום לחלק בין בן ובת ולכן אומר רש"י "בניו מי מכרן" שלשון זה מרמז שיכולים להימכר. ועל פי זה יובן הקדמת רש"י "אם הוא נמכר", דתיבת "הוא" בפסוק קשה לרש"י שהרי כבר יודעים שהוא נמכר, ומדוע לא נאמר ויצא מעמך ובניו? ומפני זה קא סלקא דעתך שמדובר כאן בשני מקרים, שהאב נמכר לבדו או שהבן נמכר לבדו, וכדי לשלול זה אומר רש"י "וכי בניו מי מכרן", שבפסוק לא נאמר שנמכרו, ואם כן על כרחך צריך לפרש שהכוונה הוא שרבו חייב במזונות, ולכן נאמר גם כן "הוא" - שהרב חייב במזונות העבד - שזהו חידוש בפרשה זו (כדלקמן).

דהנה, בפרשת משפטים המדובר במכרוהו בית דין, שלכן מובן שבית דין מתנים עם הקונה שיפרנס את אשתו של העבד, וכל שכן את בניו (שהרי האם יכולה לדאוג לעצמה משא"כ הבנים). אך בפרשה זו מדובר במוכר עצמו, שבית דין אינם קשורים למכירה זו, ואם כן קא סלקא דעתך שאין הרב צריך לפרנס את העבד (ומתפרנס מדמי הקנין, או שאין הרב צריך לתת לו יותר מההכרחי) ולכן מדגישה הכתוב "הוא ובניו" שרבו חייב לפרנס אותו ואת בניו (וזהו שרש"י אינו מפרש שחייב במזונות אשתו, כי בפשוטו של מקרא אי אפשר להכריח מהפסוק שחייב לפרנס אשת מוכר עצמו, וישנם סברות לכאן ולכאן). 

והנה, תלמיד ממולח שואל מדוע חייב הרב לפרנס את בניו, ומדוע אין הבנים כשאר עניים שבעיר? ולכן מביא רש"י את שם בעל המאמר רבי שמעון, שאמר "כל שאינו מניח בן ליורשו הקב"ה מלא עליו עברה", דההדגשה היא שהבן יורשו וקם תחת אביו כי הם מציאות אחת, ולכן כמו שחייב לפרנס את העבד צריך לפרנס גם את בניו, כי הם מציאות אחת.  

מיינה של תורה: מכירה הוא ענין הגלות, שגם האב וגם הבנים נמכרים שהרי "אמר רבי שמעון חביבין ישראל כל מקום שגלו שכינה עימהם". ועל זה מביא רש"י את מאמר רבי שמעון "אם הוא נמכר בניו מי מכרן", שבשלמא הקב"ה יכול להיות בגלות כי הוא כל יכול ואינו משתנה על ידי הגלות, אך "בניו מי מכרן" - איך יתכן שבני ישראל יבואו בגלות וישארו בניו? ועל זה מפרש רש"י שבני ישראל הם בגלות רק לגבי מזונות - צרכי הגוף - אך הנשמה אינה בגלות. אך קא סלקא דעתך לומר שהמזונות נתונים תחת שליטת שר המדינה, ועל זה ממשיך רש"י ש"רבו חייב במזונות בניו" - שבזמן הגלות באים המזונות על ידי השבעים שרים אך הם רק כגרזן ביד החוצב והם מוכרחים ליתן לבני ישראל.