בפשטות משמע ששם העוף מורה על תכונתו, ולכן אומר רש"י "פירשו רבותינו", דבלא המסורה היינו אומרים ש"שלך" פירושו - לא השולה דגים (מלמטה למעלה), אלא - עוף המשליך (מלמעלה למטה) את ילדיו. והנה על דרך זה צריך לומר בכוס וינשוף ששמותיהם מרמזים על תכונותיהם.
בתחילת הפסוק "בין הטמא ובן הטהור" לא נאמר חיה, ולכן מפרש רש"י שהקס"ד הוא שקאי על בהמות, שאחד מהם טהור והשני - הדומה לו - הוא טמא, ולכן אומר חמור ופרה (וגם שהם בהוה). ובהמשך הכתוב "ובין החיה הנאכלת", מביא רש"י בקס"ד שקאי על חיות הדומות - צבי וערוד.
ת"ח צריך שיהי' בו שמינית שבשמינית; "שמיני שמונה שמנה" / תו"כ ר"פ "כשם שהוא יחידי כו'" ופי' הבעש"ט בזה בצוואת הריב"ש / ביאור פרש"י (ט, כג) "אהרן אחי כדאי וחשוב ממני כו'" ע"ד החסידות / למה יגרע חלקם של המקבלים חיות מגקה"ט / הידור בכשרות בנוגע לילדים.
קשה איך שייך ש"ותצא אש", שקאי השראת השכינה, ובפסוק זה הנה אותו הלשון ממש מתאר ענין בלתי רצוי לגמרי. ולכן מפרש רש"י שעצם ההקרבה הוא ג"כ ענין של השראת השכינה, ורק שמתו מפני שהורו הלכה בפני רבן - שגורם שהשכינה תסתלק. אך א"כ מדוע נאמר "ותצא אש" (שענינו השראת השכינה)? ולכן מביא פירוש נוסף "שתויי יין נכנסו למקדש".
להרמב"ן הציווי להקים את המשכן היה גם לפני ר"ח ניסן - בימי המילואים. ולרש"י הציווי הי' על ר"ח ניסן. בז' ימי המילואים הי' מעלה בכמות, ובר"ח ניסן הי' מעלה באיכות ההקמה. וזהו שפרשת פרה - שענינה ובירור התחתון, ריבוי כלים, מעלת הכמות, ע"ד ז' ימי המילואים - קודמת להחודש.
אחרי המאורע בכפר חב"ד (בשנת תשט"ז) - וידום אהרן / עתיד חזיר להטהר: מראי מקומות / ביאור בשו"ע אדה"ז סקנ"ז ס"ז (בענין חלות דבש אמיתי נעשות משקין) / בלקו"ת שמיני - פגימת הסכין בשחיטה; משל הקניגיא.
"שמיני" קאי על האלוקות שלמעלה מהבריאה שנמשך בהבריאה מצד ענינה. ואף שהעולם ענינו העלם, הנה בטבע העולם שההעלם מעורר את הגילוי, וא"כ הגילוי הוא חלק מהטבע.
ברש"י: "כאדם האומר לחבירו העבר את המת מלפני הכלה שלא לערבב את השמחה", שמשה ציווה להוציא את נדב ואביהוא כי זהו חלק מעבודת המשכן, ולכן נעשה דוקא על ידי הלויים. הקרבת הקרבנות הוא שמחתו של מקום, אך אכילת הקדשים היא שמחת הכלה.
"לא שמעתי" – פירושו שלא שמע, שלא הודה לאהרן על ידי שתיקה אלא אמר בפירוש שלא שמע. משה - מדת האמת שהשוה בכל מקום - לא ראה סברה לחלק בין קדשי שעה לקדשי דורות. אך אהרן הוא מדת החסד, שמשפיע חסד לכ"א כפי מדריגתו, ולכן חילק בין קדשי שעה לקדשי דורות.
רק נחש ועקרב הם "הולך על גחון" ו"הולך על ארבע", אך הכתוב אינו אומר נחש ועקרב, כי קאי על המין הכללי הדומה לנחש ועקרב, וא"כ "כל" מרבה "את הדומה לדומה". נחש קאי על יצה"ר, ש"הולך שח", היפך "שאו מרום עיניכם", ועי"ז נעשה "נופל על מעיו", ההתעסקות באכילה כו'.
זהירות בחלב ישראל / דין בשר קפוא.
רש"י: "ויברכם: בברכת כהנים כו'". אין הכוונה שאהרן ברכם לקיים את מצות ברכת כהנים, שהרי עוד לא נצטווה על זה. אלא הכוונה הוא שאהרן ברך את התוכן דברכת כהנים, כי זה היה מתאים לתוכן שאהרן רצה לברכם.
סיום המשנה מדבר על התענוג הבלי גבולי שבא עי"ז שהאדם מגלה על ידי עבודתו שהוא בחינת יורש (שלכן נאמר "להנחיל"), שהוא מציאות אחת עם המוריש, והתענוג שלו הוא תענוג הבורא, שזה יכול להיות רק כשהאדם בטל במציאות ועובד מאהבה.
בקשר לכינוס השנתי דצעירי אגודת חב"ד בב' אייר; כינוסי תורה והדפסת קובצי תורה.
שקו"ט בפירוש רש"י לש"ס (סוכה נג, א) "דוד לא הי' מורה הלכה בפני רבו כו'" / ענין שתיית משקה באופן המתאים דוקא / הערות לספר "מפת הטהרה" / פירוש לשון אדמו"ר מהוריי"צ (אג"ק ח"א אגרת ק') "נהגו כל החסידים ליקח הכלי בימין כו'".
ג' האופנים בביאור שיעור השתחויה תלוי בשאלה האם גדר שהייה בעת ההשתחויה כלפי חוץ הוא (א) שאין זה גדר השתחויה, אלא גדר של שהייה. (ב) גדר השתחויה, ורק שחסר בהשיעור. (ג) כשישנו שיעור אזי נעשה גדר של השתחויה.
קדשי שעה הפועלים על כל הדורות חמורים מקדשי שעה סתם, אך לרש"י ה"ז רק בנוגע לחלק הקרבן הנקרב (משא"כ בחלק שהכהנים אוכלים, שלכן "אם שמעת בקדשי שעה אין לך להקל בקדשי דורות"), ולהש"ס ה"ז גם בנוגע אכילת כהנים (ולכן הלימוד הוא "ק"ו ממעשר הקל").
טומאת אוכלין בעבודת האדם: האוכל צריך להיות (א) מיוחד למאכל אדם - שהטומאה רוצה לינק מהקדושה. (ב) האוכל צריך הכשר במים המדבקים - שמשפיע לאחרים. (ג) כשמוחבר לקרקע - כאשר מחובר לפנימיות הנשמה - טהור.
"רבה ור' זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי, איבסום, קם רבה שחטי' לר' זירא" (מגילה ז, ב); ביאור חטא נדב ואביהוא; כלות הנפש; סיפור אדה"ז ור' אברהם המלאך שאחרי לימוד פנימיות התורה אכל "בייגל פיט פוטער"; דוגמאות מעין הנ"ל בדורות אלו.
ענין גמל ע"פ קבלה ודרוש.
כדי להדגיש את השתתפות בני אהרן בעבודה מדגיש הכתוב "וימציאו", שהוא "לשון הושטה והזמנה", שעל ידי פעולת בני אהרן היה הדם מזומן לזריקה (משא"כ בחטאת שבה הי' צריך לטבול את אצבעו בדם).
לרש"י החיוב לטהר עצמו ברגל (אינו מצד החיוב להקריב קרבן אלא) הוא מהפסוק "מקרא קודש", ולכן החיוב הוא גם בחו"ל וגם בזמן הגלות. והחיוב הוא רק ביו"ט ולא בחוה"מ, והחיוב הוא גם לאחר שהקריב.
כוונת הרמב"ם ה"כל הנזהר בדברים אלו מביא קדושה וטהרה יתירה כו'" הוא שצריכים להתרחק מדברים אלו - לא רק מפני "שנפש רוב בני אדם קיהה מהן" אלא - מפני שהזהירות בענינים אלו מוסיף קדושה בנפש.
סיום אגה"ת - אדם מקדש עצמו מעט מלמטה כו'.
להירושלמי "טומאת ע"ה ברגל כטהרה גו'" מפני שעמי הארץ נזהרים מטומאה ברגל, ולהבבלי הטעם הוא שברגל מתבטל גדר היחיד וישנו רק גדר הציבור, ולכן "משעבר הרגל חוזרין לטומאתן".
ספרא ר"פ שמיני: אותו יצר הרע תעבירו כו'.