בדין הנטמא במקדש איתא ברמב"ם (ביאת המקדש ט, ה) "ימהר ויבהל ויצא בדרך קצרה ואסור לו לשהות או להשתחוות או לצאת בדרך ארוכה כו' וכמה שיעור שהייתו כדי לקרות ויכרעו אפים אפים ארצה על הרצפה וישתחוו והודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו וזהו שיעור השתחוויה".

והנה הכסף משנה מבאר שמקור הרמב"ם הוא במסכת שבועות (טז): "פליגי בה כו' חד אמר כמימריה דהאי פסוקא וחד אמר כמויכרעו לסיפא וכל בני ישראל רואים ברדת האש וכבוד ה' על הבית ויכרעו כו'", ומבאר הכסף משנה שזה שהרמב"ם פוסק כדיעה שהשיעור הוא כ"מויכרעו", שהוא חומרא, ולא כהדיעה שהשיעור הוא כקריאת כל הפסוק, הוא [מביא טעם אחד, וממשיך לבאר] שבירושלמי ישנה דיעה שהשיעור הוא כדי לומר "ויכרעו אפים ארצה וישתחוו בלבד", ועל פי זה צריך לפרש ש"כמימרא כו'" הוא רק תיבות אלו, וא"כ הדיעה שהשיעור הוא כ"מויכרעו לסיפה" הוא המיקל, ופסק הרמב"ם כהמיקל. אך קשה מהיכי תיתי לומר ש"כמימרא כו'" אינו כל הפסוק.

ויש לבאר זה בהקדים ביאור לשון הרמב"ם דהתחלת ההלכה הוא בביאור שיעור שהייה ומסיים "וזהו שיעור השתחויה". ויש לבאר זה בהקדים ש"לשהות או להשתחוות או לצאת בדרך ארוכה" הם ג' איסורים וחיובים שונים: שהי', השתחוה אע"פ שלא שהה, ויציאה בדרך ארוכה. ועפי"ז יש לחקור כש"לא החזיר פניו אלא השתחוה דרך יציאתו כלפי חוץ", מצד איזה "שם" הוא חייב: דיש לבאר בכמה אופנים: (א) שאין זה גדר השתחויה (כי השתחויה הוא רק כלפי פנים) אלא גדר של שהייה, דשיעור שהייה הוא השתחויה. (ב) השתחויה כלפי חוץ הוא גם גדר השתחויה, ורק שצריך שיעור. (והנפק"מ ביניהם הוא שלאופן הא' כשהשתחוה פחות מהשיעור אין זה חצי שיעור שאסור מן התורה כי זהו בדוגמת חצי מלאכה, כי שיעור אינו צירוף של כמות זמן אלא איכות חדשה שנעשית דוקא כשישנה שיעור). 

אך ישנו אופן ג', והוא שכשישנו שיעור אזי נעשה גדר של השתחויה. ויש לומר שזהו שיטת הרמב"ם, ולכן מבאר את שיעור שהייה ומסיים "וזהו שיעור השתחויה", כי כשישנו שיעור שהייה נעשה גדר השתחויה". 

והנה, שיעורים הם הלכה למשה מסיני שאין בהם מחלוקת, ואם כן צריך לומר שבענין שהייה ההלכה למשה מסיני הוא רק כללות הענין אך לא נתפרש מהו השיעור, ולכן מסתבר שהשיעור מרומז בקרא. ויש לומר שג' השיטות בשיעור השתחוי' בענין האי קרא חולקים בגדר ד"שהה כדי השתחוי'" (כנ"ל).

דבהשתחואה במקדש ישנם ג' פרטים (א) הסיבה שמביאה להשתחואה. (ב) עצם פעולת ההשתחואה. (ג) השהייה בעת ההשתחואה (שאז מודים לה'). וזהו יסוד הפלוגתא בשיעור השתחויה, שלהביאור שזהו גדר השתחויה מסתבר שהשיעור הוא רק חלק הפסוק המבאר את ההשתחויה בפועל. ולהביאור שזהו גדר שהייה, מסתבר לומר שהשיעור הוא כל הפסוק - גם ההתעוררות להשתחואה ("וכל בני ישראל רואים ברדת האש גו'"). ולהביאור שהשיעור גורם לגדר השתחואה מסתבר שהשיעור הוא חלק הפסוק המבאר את ההתשחואה וגם את השהייה בעת ההשתחואה שאז הודו לה' ("והודות לה' גו'").

והביאור על דרך החסידות: השתחואה הוא ביטול, וישנה ביטול בשלימות שפועל על כל השיעור קומה שלו, וזה נעשה על ידי ראיה באלוקות "וכל ישראל רואים ברדת האש", אך בכללות בחינה זו שייכת רק בזמן הבית. וישנו מדרגה בביטול שבו רק כח המעשה שלו בטל, שכופה את עצמו לקיים רצון ה' – שזהו רק פעולת ההשתחוואה "ויכרעו אפים ארצה וישתחוו". שבכללות זהו העבודה דזמן הגלות. אך עבודה זו אינה שייכת לכל הזמנים כי יהודי יכול להגיע למעלה ממדריגה זו. והאופן הג' (שזה שייך לכל אחד) הוא שהתחלת העבודה הוא באופן שכופה את עצמו, אך מזה בא ל"והודות לה' כי טוב" שיש בו הרגש הנפש דהודאה וביטול לה'. ומפני שעבודה זו שייכת לכל אחד לכן פוסק הרמב"ם באופן זה. והרמב"ם אזל לשיטתו שגם כשבחיצוניות נראה שכופין אותו – שהביטול הוא רק בחיצוניות – הנה בפנימיות כל אחד רוצה לקיים את כל המצוות ולהתרחק מן העבירות.