כתב הרמב"ם (הלכות מטמאי משכב ומושב יא יא): "טומאת עמי הארץ ברגל, כטהרה היא חשובה, שכל ישראל חברים, ברגל. וכליהן כולן ואוכליהן ומשקיהן, טהורין ברגל מפני שהכול מטהרין עצמן, ועולין לרגל. לפיכך הן נאמנין בכל ימות הרגל, בין על הקודש בין על התרומה, ומשעבר הרגל, חוזרין לטומאתן".

וצריך להבין מדוע חוזרים לטומאתם אחר הרגל, הלא גם בזמן הגיתות והבדים נאמנים על התרומה מפני ש"כל העם מטהרים את עצמן", ושם אין חוזרים הטומאה חוזרת למפרע? 

(והנה, ישנם כמה ביאורים בזה - שחכמים הקילו ביום טוב משום איבה וכיוצא בזה, אך קשה לפרש כן דעת הרמב"ם שהרי לפי זה העיקר חסר מן הספר). 

ויובן בהקדים החילוק בטעם דין זה בין הבבלי להירושלמי. דהבבלי מביא את הפסוק ד"כל ישראל חברים", והירושלמי מביא את הפסוק "כעיר שחוברה לה יחדיו". ויש לומר שהבבלי והירושלמי חולקים בעצם טעם וסיבת הדין, דלהירושלמי הטעם הוא מפני שבאים לירושלים שהוא מקום קדוש ואם כן עמי הארץ נזהרים בה מטומאה – על דרך שנזהרים בחטאת מפני חומרתה. אך להבבלי הטעם הוא מפני שכל ישראל מתאספים יחדיו - לאו דוקא בירושלים. והטעם הוא משום שעל ידי שנאספים מתבטלת מציאות היחיד ויש כאן רק מציאות הציבור, ואזי חל על הציבור כולו גדר חבר. ויש לומר שזהו שיטת הרמב"ם, וזה שכתב "מפני שהכל מטהרין כו'" אין כוונתו שכל יחיד מטהר עצמו אלא "שהכל" - שכל הציבר כולו מטהרין עצמן. ועל פי זה מובן שאחר הרגל - כשמתבטל גדר הציבור וכל אחד חוזר להיות יחיד - חוזר לטומאתו. 

ובפנימיות הענינים: זה שישראל דוקא יכולים להיות מציאות של ציבור הוא מפני שדוקא בהם ישנו יחידה שבנפש שהיא בשוה ממש אצל כל איש ישראל, ועל ידי שכל ישראל מתאספים יחד מתגלה בחינת היחידה שמצד בחינת היחידה כל ישראל הם מציאות אחת.