ביאור דיני טומאת אוכלין (המבוארים ברמב"ם בהלכות טומאת אוכלין) בעבודת האדם: (א) אוכל צריך להיות מיוחד למאכל אדם כדי שיוכל לקבל טומאה: הטומאה רוצה לבוא דוקא בדברים שהיה בהם קדושה - כדי שתוכל לינק מהקדושה, שזהו ענין אדם – "אתם קרויין אדם". "ומאכל אדם" הם עניני הקדושה של האדם, משא"כ עניני האדם שאינם שייכים לקדושה - שאינם מיוחדים למאכל אדם - אין הטומאה משתדלת לבוא שם. 

(ב) אוכל אינו מקבל טומאה עד שיבלל תחילה באחד משבעה משקין וזהו הנקרא הכשר: תכונת המים הוא שיורדים למקום נמוך ומדבקים, ובעבודה הוא שעניני הקדושה שבו הוא באופן שמשפיע לאחרים, שעל ידי זה נעשה ריבוי חיות, וממילא רוצה הקליפה לקבל יניקה. 

אך על פי זה ישנה שאלה וטענה, שדוקא כשמשתדל שיהיה ריבוי קדושה אזי נעשה ראוי לקבל טומאה. ולכן ישנו דין שלישי והוא (ג) כל זמן שהם מחוברין אפילו כשורש קטן שיכולין לחיות ממנו אינם מקבלין טומאה. שכאשר עניני הקדושה של האדם מחוברים למקורם – פנימיות הנשמה – אזי אינו מקבל טומאה ואינו בגדר לקבל טומאה כי בנקודת היהדות של האדם אינו שייך טומאה.

והנה, כל עניני האדם מתחילים מהתורה, וכדי שלימוד התורה שלו יהיה באופן "דסם חיים" צריך שלימוד תורה הנגלית יהיה מחובר עם פנימיות התורה.