בפסוק "ויעל עליו את העולה ואת המנחה" – בה"א הידיעה, משמע שזהו העולה ומנחה שהקריבו בשבעת ימי המילואים – ואם כן צריך לומר ש"ויעל עליו" קאי על משה, כי דוקא אז שייכת קרבן זה לקרבנות דשבעת ימי המילואים שבהם הקריב משה.
גם החניות נקראים מסעות, כי על ידי המסעות שלאחרי זה מתעלים החניות גופא. וזהו שסיום הספר הוא ב"בכל מסעיהם", שהתורה מרמזת שבפנימיות התחילה העליה עוד בהיותם במצב ד"הבאים מצרימה".
סימן למספר הפסוקים דפ' פקודי.
"ויברך אותם משה": מדובר בברכה מיוחדת ששייכת לתוכן עשייתם דבנ"י. וזהו שברכם שתשרה שכינה כו'. וההקמה בפועל היה ע"י משה, ולכן מביא רש"י "ויהי נועם גו' עלינו", שכולל את עצמו עמהם. האדם אינו יוכל להקים את המשכן שלו לבדו, אלא צריך להביא את המשכן לנשיא הדור.
העיקר בבהמ"ק הוא ענין הקביעות. ונאמר "משכן" פעמיים, שמזה משמע שקאי על ב' המקדשות שבענין העיקרי שבהם – ענין הקביעות – דומים זה לזה. הקביעות מודגש בזה שהמקדש נתמשכן, שגם בעת החורבן לא נתבטל ח"ו אלא ניטל מבני ישראל באופן של משכון, על מנת להחזיר.
בז' ימי המילואים הקים משה את המשכן רק כפרט דחינוך אהרן ובניו. ובנ"י עזרו למשה להקימו. ורק ביום שמיני למילואים, שאז נעשה השראת השכינה, שאינה בכח האדם אלא באה מלמעלה, ולכן אז דוקא נאמר "הוקם", שהמשכן לא הוקם בכח בני אדם אלא בכח הקב"ה.
"על גבי העזים טווין אותם" כדי שתהיה הנדבה מן החי. ולכן עשו את היריעות לפני הקרשים - היפך מנהגו של עולם - כדי למנוע צער בע"ח. וההוראה (א) שכשיש לאדם כשרון מיוחד עליו לנצלו עבור קדושה. (ב) כל שכן שצריך להיזהר מלצער בן אדם, וצריך לתת לו את כל צרכיו, גם הרוחניים.
פירוש "יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים הוא שישנה מעלה ב"שיחה" על תורה. וא"כ מובן שמלאכת המשכן נתפרשה עוד פעם מפני החביבות שבה – בחינת "שיחה". במלאכת המשכן ישנו חיבור "נדיב ליבו" – "שיחה" – וקיום ציווי ה' – "עבדי אבות".
"מנוחה זו שילה" מפני ש"מנוחה" קאי על האדם וכיליו הנחים, ובמשכן היה הבחירה והנצחיות במשכן וכלי המשכן. "והנחלה זו ירושלים" כי "נחלה" קאי על מקום, והבחירה והנצחיות דבית המקדש הוא במקום המקדש. פנימיות הלב מתבטא בגשמיות - שלכן הארון פועל נצחיות.
תכלית הכוונה הוא חיבור בלי גבול - השראת השכינה - וגבול - פקודי בחינת מנין וגבול. עיקר הדירה הוא בנש"י, ולכן התחלת הספר הוא "להודיע חיבתן", אך כדי שהדירה תהיה באופן דבלי גבול הוא עי"ז שהעולם אינו מסתיר, ועד "בהעלות הארון" - דירה גם במקום שאין אלוקות בגילוי.
לימוד מפ' פקודי לענין מעלת מוסד "בית רבקה".
הביאור בשמות הפרשיות: בפרשת ויקהל - לפני שנבנה המשכן - החשיבות הוא רק בכלל - ויקהל. אך לאחרי שנבנה המשכן - בפרשת פקודי - ישנה חשיבות לכל יחיד - פקודי.
להדיעה שעיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחה לארון, "פתח הארון" ואמר "זאת מנוחתי גו'". ולהדיעה שהעיקר במשכן הוא שיהיה לבני ישראל מקום קבוע לעבודת ה', הנה שכנסת ישראל אמרה פסוק זה. ולהדיעה שעיקר המשכן הוא מנוחת הקב"ה, הקב"ה אמר פסוק זה.
סיום והכנסת ספר תורה בלונדון
"אלה", פירושו שהבא לקמן הוא דבר חדש, ועל זה מבאר רש"י ש"בפרשה זו נמנו כל כליו", ואין הכוונה למנין שהרי לא נתפרש מספר הכלים, שהמנין דפרשת פקודי הוא לשון מינוי וחשיבות. שמשה היה הממונה, ולכן הוא מנה את הסכום.
משה מנה את כל עניני המשכן וכליו כדי שיהיו ממון ציבור - "עדות לישראל" - . אך לא מנה את הזהב השייך לבגדי כהונה, מפני שאינם חלק ממשכן העדות אלא הם עבור הכהנים.
רש"י אינו מפרש שמשה הלבישם את כל הד' בגדים - בנוסף ל"כתנות", דלרש"י ביום השמיני - ש"בו הושוו כולם לכהונה" - (משא"כ בז' ימי המילואים) - יכלו ללבוש את הבגדים לבדם, ורק שמשה הלבישם את הכתנות, כי זה היה התחלת העבודה והכהונה בפועל.
מעלת "חברה הצלה".
הרמב"ם מדגיש את הקשר הגלוי להקב"ה, ולכן מדגיש שהעיקר הוא עבודת הקרבנות, ואומר שהשראת השכינה הי' בדרך מעבר. והרמב"ן מדגיש על סתים דקוב"ה, ולכן מדגיש שהעיקר בבית הוא השראת השכינה בארון בדרך התלבשות, כי אמיתית הבלי גבול יכול לבוא גם בגבול.