ברש"י: "אלה פקודי: בפרשה זו נמנו כל משקלי נדבת המשכן, לכסף ולזהב ולנחשת, ונמנו כל כליו לכל עבודתו. עבדת הלוים: פקודי המשכן וכליו היא עבודה המסורה ללוים במדבר, לשאת ולהוריד להקים איש איש למשאו המופקד עליו, כמו שאמרו בפרשת נשא".

והנה ישנם ב' אופנים לבאר את תיבת "פקודי": (א) לשון מינוי - ולפי"ז "אלה" קאי על הפרשה הקודמת, שזהו המינוי על כל המשכן וכליו שנמנו בפרשת ויקהל. (ב) לשון מנין, ולפי"ז פקודי הוא הקדמה לפרשה זו שבא נמנו המנין דכסף ונחושת.

אך פירוש רש"י אינו מובן דבתחילה מפרש לשון מנין (ששייך לפרשת פקודי), ואח"כ מפרש לשון מינוי (ששייך לפרשת ויקהל)?

והביאור: הקושי לרש"י בפסוק זה הוא תיבת "אלה", שפירושו הוא שהבא לקמן הוא דבר חדש, וכלשונו בפרשת משפטים "אלה פסל את הראשונים", ואם כן קשה מדוע לא נאמר "ואלה" ש"מוסיף על הראשונים". ועל זה מבאר רש"י ש"בפרשה זו נמנו כל כליו" שמזה רואים שפרשה זו הוא ענין חדש, וכדלקמן. 

דהנה, כוונת רש"י באמרו "נמנו" אינו מנין, שהרי לא נתפרש מספר הכלים (דפקודי אין ענינו פעולת המנין אלא סיכום הסך הכל). ולכן צריך לומר שכוונת רש"י הוא שגם המנין דפרשת פקודי הוא לשון מינוי וחשיבות. והיינו שגם מנין הכסף ונחושת בפרשת פקודי הוא בעיקר (לא כדי לדעת את הסכום) אלא לומר שמשה היה הממונה, ולכן הוא מנה את הסכום (וזהו הטעם שלא נתפרש בכתוב המנין דזהב ושאר המינים, כי העיקר הוא להראות שמשה הוא הממונה ולכן מקצר ואינו מפרש את כל הפרטים).

ולכן נאמר "אלה" שהוא ענין חדש, כי בפרשת ויקהל מדובר על ההכנות והעשיה בפועל, ובפרשתנו מדובר על המינויים והתפקידים דהמשכן. 

מיינה של תורה: לשון רש"י הוא שנמנו "כל משקלי נדבות המשכון", וכאן אינו נוגע השוויות - הצורה והאיכות, אלא המשקל - חומר הדבר. ובעבודה: כשהאדם עושה מצוה רק במעשה הרי זה נקרא משקל, וכוונת המצווה הוא השוויות. ועל זה הוא ההוראה שגם אם היהודי נותן להקב"ה רק את כח המעשה שלו, מכל מקום בכח המעשה יכול לפעול "ושכנתי בתוכם", ועד שממשקל המטבע יהיה מטבע של אש.