צריך להבין הטעם שלא ניתן חשבון הזהב דמלאכת המשכן. והנה, הכלי יקר מבאר בארוכה שזהו מצד שהמנין דכסף ונחושת היה מיד כשסיימו לבנות את המשכן - לפני שסיימו את הבגדי כהונה שהיה בהם זהב, ולכן לא מנו את הזהב. אך לפני שמנו את הזהב יצא בת קול שמשה הוא נאמן, ולכן לא הוצרכו למנות את הזהב. אך לפי זה קשה, דאם כן מדוע מנו את הנחושת (דהפסוק "ואת האלף" נאמר לפני חשבון הנחושת) ומדוע לא היה הבת קול לפני כל המנין? 

והביאור: המשכן הוא עדות לישראל שנתכפר להם עוון העגל, ומפני שהנדבות צריכים להיות ממון ציבור לכן הביאו את כל הנדבות למשה, ומשה נתנם לעושי המלאכה. ובפרט שמשה הוא היחידי מבני ישראל שלא היה לו כל שייכות לעגל, גם לא באופן ד"מי שיש בידו למחות", ואם כן לאחר שבצלאל ואהליאב והחכמי לב עשו את המשכן וכליו נעשה להן קצת שייכות למשכן וכליו ולכן הביאו את המשכן וכליו למשה, ומשה מנאם כדי שיהיה ממון ציבור לגמרי]. 

וזהו שהתורה מפסיקה בין "אלה פקודי המשכן" ל"כל הזהב גו'" - שבצלאל ואהליהב עשו "את כל אשר ציוה ה'" - כי זהו הטעם שמשה הוצרך למנות את כל עניני המשכן וכליו.

אך כל זה הוא בנוגע למשכן וכליו אך לא בנוגע לבגדי כהונה, שהרי בגדי כהונה הם ענין בפני עצמו וכפרש"י על הפסוק (תצוה כח, א) "ואתה הקרב אליך: לאחרי שתגמור מלאכת המשכן", ואם כן אף שגם הבגדי כהונה צריכים להיות ממון ציבור, מכל מקום מפני שאינם חלק ממשכן העדות אין בהם ההדגשה שלא יהיה להם כל שייכות לעושי המלאכה. ולכן לא נמנה הזהב שנעשה מהם הבגדי כהונה. 

מיינה של תורה: הפירוש הפשוט של פקודי הוא לשון מנין - שזהו החיצוניות וההגבלה של דבר, אך הפירוש הפנימי בלקו"ת הוא ההיפך, שבלקו"ת מפרש ש"פקודי" הוא ענין היחוד (מלשון "לפקוד את אשתו") שזהו תכלית הפנימיות - וההמשכה דכח האין סוף עד ש"והיו לבשר אחד". והביאור בזה: כל ענין המשכן הוא חיבור גבול ובלי גבול - המשכת השכינה במשכן גשמי ומוגבל, ועד שנעשים דבר אחד, שדוקא על ידי זה שהארון היה במדה והגבלה ד"אמתיים וחצי גו'" נעשה "מקום הארון אינו מן המדה".