ההקהלה היתה דוקא למחרת יום הכיפורים ולא ביום הכיפורים עצמו, מפני שביוה"כ היו ישראל עסוקים בענין התורה גופא ובהענין ד"סלחתי". אך מ"מ נאמר לשון הפעיל (אף שירידת משה מההר לא פעלה את ההקהלה, והוצרך להקהיל את בנ"י), מפני שסו"ס "אינו אוסף אנשים בידים".
"לי לאמר לכם" - הציווי דמלאכת המשכן (משא"כ הציווי דשבת) הוא רק עבור בני ישראל, דמשה עצמו לא התנדב כלל, מפני שענינו של משה הוא תורה שלמעלה מהקמת המשכן.
ההוראה מפ' "ויקהל-פקודי": המעשה הוא העיקר / שקו"ט ושו"ת בענין איסור הפלגה על אניות ישראליות בשבת.
משה אמר לבני ישראל את הציווי על השבת שנאמרה בעשרת הדברות, וזהו שהקדים שבת למלאכת המשכן כי הציווי דעשרת הדיברות קדמה, והיו שני אמירות כי אי אפשר לכללם יחד, כי הם ב' סוגי ציווים – ציווי רגיל, וציווי דעשרת הדברות.
בשאר הכלים נאמר "ועשית", שפירושו שמשה יצוה לאחרים, ובארון נאמר "ועשו" להורות שא"א שתיעשה ע"י איש אחד, מפני שהיה בה ריבוי זהב כו', וא"כ פירוש "ויעש בצלאל את הארון" אינו שעשה את הארון לבדו, אלא "לפי שנתן נפשו על המלאכה כו' נקראת על שמו".
"מה ראו להתנדב בחנוכת המזבח בתחלה" דלא כהנהגתם הראויה בנדבת המשכן. דתפקיד הנשיאים הוא לדאוג שבנ"י יתנדבו ויעשו ככל שביכלתם, אך מכל מקום כשראו הנשיאם שלא היה צורך בנדבתם (שבנ"י הביאו כסף לקנות את אבני השהם) הבינו שבהנהגתם היה מעורב גם עצלות.
תלמיד חכם שעבר עבירה, ולכן הוא בגיהנום, אך אעפ"כ "גופן אש" ("ק"ו מסלמנדרא") שהוא מיוחד עם התורה ולכן אין האור שולט בו. אך פעולת המצוות הוא באופן מקיף, ולכן הלימוד שאין אור של גיהנום שולטת בפושעי ישראל הוא ממזבח הזהב, שהציפוי מקיף ושומר עליו.
רש"י לשיטתיה סובר שדלת ענינו סגירה, שאינו חלק מהפתח, ולכן אין הפתח צריך דלת כדי להתחייב במזוזה. ולכן מפרש ש"לעומת" אינו "למעלה" אלא "כמדת", שאז המסך הוא באותו גובה דהחצר. בעולם העשיה ה"דלת" דמלכות הוא סגירה והעלם, והתורה נותנת כח להפכה לגילוי.
"על גבי העזים טווין אותם" כדי שתהיה הנדבה מן החי. ולכן עשו את היריעות לפני הקרשים - היפך מנהגו של עולם - כדי למנוע צער בע"ח. וההוראה (א) שכשיש לאדם כשרון מיוחד עליו לנצלו עבור קדושה. (ב) כל שכן שצריך להיזהר מלצער בן אדם, וצריך לתת לו את כל צרכיו, גם הרוחניים.
הוראה מפ' ויקהל-פקודי לאופן הנהלת ישיבה: ידיעת הוראות ה', קיומם, מסירת דין וחשבון / איסור נסיעה באני' ישראלית בשבת / שאלות בכתוב ויקהל לה, יב (ואת פרוכת המסך) ופרש"י ע"ז.
בנין המקדש אינו דוחה שבת, ומפני שהבדיקה הוא חלק מכבוד המקדש, אם כן זה נחשב כחלק מבנין המקדש (כי גדר המצוה דבניית המשכן הוא לא פעולת הבניה אלא התוצאה, שיהיה בית מוכן כולל באופן של כבוד) - ולכן אין הבדיקה דוחה שבות.
המילי דעלמא שר' יוסי הרהר בהם היו ענינים של צרכי ציבור, אך כשהסיבה שאין האדם יכול ללמוד כל התורה כולה הוא מפני שטרוד בצרכי ציבור אזי הקב"ה משלים לו את הענינים שהחסיר, "אנת שלים כו' ודיוקנך שלים" - שהשלים בתכלית גם את העבר.
הביאור בשמות הפרשיות: בפרשת ויקהל - לפני שנבנה המשכן - החשיבות הוא רק בכלל - ויקהל. אך לאחרי שנבנה המשכן - בפרשת פקודי - ישנה חשיבות לכל יחיד - פקודי.
כינוס השלוחים בארה"ק בשנת הקה"ל / מענה לטענה שהדלקת אש בזמננו אין בה טירחא / ע"ד הדפסת ענין היתר עבודת המקדש בשבת בכתב-עת אנגלי / אניות ישראליות בשבת.
כוונת רש"י "הקדים להם" (אינו לומר שזהו מקור הדין שהקמת המשכן אינו דוחה שבת) אלא שמפני שהמשכן הוא עדות שנתכפר לבני ישראל על מעשה העגל, ומסתבר שבנ"י יהיו רדופין להקים את המשכן, לכן שינה משה את סדר ציוויי הקב"ה כדי להדגיש שהמשכן אינו דוחה שבת.
בפרשת ויקהל ההדגשה היא שבנ"י מצד עצמם הביאו את הנדבות. שה"יביאה" היה כדי לכפר על העגל, שתמורת זה שהביאו את הזהב לעגל הנה עתה, מצד עצמם, מביאים את הנדבה למשכן.
ביאור הטעם שפרשת המשכן וכליו נכפלה בפ' תרומה ותצוה ובפ' ויקהל ופקודי.
הדרן על הרמב"ם:
ביאור אופן ידיעת ה' לעת"ל ע"פ ביאור דברי הרמב"ם בתחלת ספרו בגדר מצוות ידיעת ה', שיש אמונה בה' לפני הציווי, ידיעה שכלית שאחרי הציווי, וידיעה שלמעלה מגדר ידיעה שכלית; ג' פרטים מעין זה בחיוב האמונה בביאת משיח; ביאור הפסוק שבתחלת הרמב"ם "אז לא אבוש בהביטי אל כל מצוותיך".
ביאור אופן ידיעת ה' לעת"ל ע"פ ביאור דברי הרמב"ם בתחלת ספרו בגדר מצוות ידיעת ה', שיש אמונה בה' לפני הציווי, ידיעה שכלית שאחרי הציווי, וידיעה שלמעלה מגדר ידיעה שכלית; ג' פרטים מעין זה בחיוב האמונה בביאת משיח; ביאור הפסוק שבתחלת הרמב"ם "אז לא אבוש בהביטי אל כל מצוותיך".
היתידות הם חלק מהיריעות, ולכן נעשו ע"י החכמי לב, כדי שהיריעות יהיו שלימים בכל הפרטים. וזהו שכאן אומר רש"י שהם תחובין, כי באופן זה מודגש יותר שהם חלק מקביעות בנין היריעות (משא"כ אם היו רק קשורין אזי הם פרט נוסף על היריעות).
תכלת וארגמן אינם חשובים כ"כ, ואם כן קס"ד שגם בענינים אלו צריך להיות ענין הנדיבות לב בזה שצריך להביא את כל המינים ביחד. ורש"י שולל פירוש זה ומבאר שהכוונה היא "תכלת או גו'".
בדברי הקב"ה למשה לא הושוו בצלאל ואהליאב, ודוקא בדברי משה לבנ"י הושוו בצלאל ואהליאב, מפני שזה ש"לא ניכר שוע לפני דל" נוגע לידיעת בנ"י דוקא.
הטעם שהבערה דוקא יצאת (לחלק או ללאו) / רק הארון עשה בצלאל בעצמו כמו שהאור נברא לא רק במאמר.
מלאכת מבעיר בעבודה הוא לעורר את הנשמה ברשפי אש האהבה להקב"ה, "והוא שיהא צריך לאפר", שעל האדם להרגיש שהוא צריך לגשמיות העולם (אפר שהוא החלק החומרי) כדי למלא את כוונת הקב"ה שיהיה דירה בתחתונים.
הרמב"ם מדגיש את הקשר הגלוי להקב"ה, ולכן מדגיש שהעיקר הוא עבודת הקרבנות, ואומר שהשראת השכינה הי' בדרך מעבר. והרמב"ן מדגיש על סתים דקוב"ה, ולכן מדגיש שהעיקר בבית הוא השראת השכינה בארון בדרך התלבשות, כי אמיתית הבלי גבול יכול לבוא גם בגבול.