בסיום הלכות בית הבחירה, בהמשך לזה שלפני עלות השחר היו בודקים את המקדש בשני אבוקות של אור בידם, מביא הרמב"ם בהלכה האחרונה (י"ב): "כסדר הזה עושין בכל לילה ולילה חוץ מלילי שבת שאין בידם אור אלא בודקין בנרות הדולקין שם מערב שבת".

והמפרשים הקשו שלכאורה "אין שבות במקדש", ונשיאת הנרות הוא רק שבות, ואם כן למה "אין בידם אור"? ובכללות הענין צריך להבין מה נוגע דין זה להלכות בית הבחירה, דהגם ששמירת המקדש (נושא הפרק האחרון) נוגע להלכות בית הבחירה, אך הבדיקה היא לכאורה חלק מהעבודה? 

והביאור: הרמב"ם מבאר ששמירת המקדש אינו מפני פחד מאויבים אלא משום כבוד. ויש לומר שכן הוא בנוגע להבדיקה שגם זה הוא כבוד המקדש. ועל פי זה יובן מדוע זהו חלק מהלכות בית הבחירה.

והנה, בנוגע לחנוכה מבואר שאף (שישנו מאן דאמר) שטומאה הותרה בציבור מכל  מקום עשה הקב"ה נס כדי שלא יצטרכו להדליק בשמן טמא, כי זה מראה את החיבה של הקב"ה לבני ישראל. ואם כן יש לומר שבנוגע לעבודה אין שבות במקדש, אך בענין של כבוד, אין זה כבוד המקדש לעשות איסור שבות.

עוד יש לומר בזה: בנין המקדש אינו דוחה שבת, אך לאחר שבית המקדש נבנה אזי העבודה בבית המקדש דוחה שבת. ועל פי זה יש לומר שמפני שהבדיקה הוא חלק מכבוד המקדש, אם כן זה נחשב כחלק מבנין המקדש - כי גדר המצוה דבניית המשכן הוא לא פעולת הבניה אלא התוצאה, שיהיה בית מוכן - כולל באופן של כבוד - ולא מהעבודה בו, ולכן אין הבדיקה דוחה שבות. 

ויש לומר שזהו הקשר בין התחלת וסיום הלכות בית הבחירה. דבההתחלה מדגיש הרמב"ם שגדר המקדש הוא שיהיה בית מוכן - עם כל הפרטים דבית זה - וענין זה מודגש כנ"ל בזה שהבדיקה אינה דוחה שבת. 

והביאור בפנימיות הענינים: המקדש בתכלית השלימות יהיה דוקא בבית השלישי - לעתיד לבוא ביום שכולו שבת. ואם כן קא סלקא דעתך שעבודתנו עתה אינה תופסת מקום, ולכן מבהיר הרמב"ם שאדרבא בלילי שבת אין בידם אור דנר מצוה ותורה אור - כי לעתיד לבוא יהיה "שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ", והאור שיהיה אז הוא מהאור שהדליקו מערב שבת - בזמן הגלות.