ברש"י (לה, יח): "יתידות: לתקוע ולקשור בהם סופי היריעות בארץ שלא ינועו ברוח. מיתריהם: חבלים לקשור". וצריך להבין הרי רש"י פירש ענין זה בפרשת תרומה, ומדוע מפרשו עוד הפעם, ובפרט לאחר שאומר "כבר פירשתי מלאכת המשכן"? ומדוע אומר בפשטות שהיתידות תקועים בארץ, הרי בפרשת תרומה כתב: "ואיני יודע אם תחובים בארץ או קשורים כו'" (דגם אם נאמר שהמשך הפירוש "ואומר אני ששמם מוכיח עליהם כו'" הוא דברי רש"י, מכל מקום אין זה ראיה גמורה שהיתידות היו תחובין שהרי רש"י אומר "ואיני יודע")?

והביאור: על הפסוק (לה, יד) "ואת שמן המאור" פירש רש"י "אף הוא צריך חכמי לב שהוא משונה משאר שמנים", שמזה משמע שכל הדברים שנמנו כאן הוצרכו לחכמי לב כדי לעשותם. אך קשה מדוע צריך חכמי לב כדי לעשות יתידות ומיתרים שהם דברים פשוטים? ועל זה מפרש רש"י שהיתידות הם חלק בלתי נפרד מהיריעות, ולכן החכמי לב לא הסתפקו בעשיית היריעות עצמם אלא גמרו אותו באופן שיהיה שלם בכל הפרטים. וזהו שרש"י מדגיש שהם לא רק תלויין אלא הם תחובין, כי באופן זה מודגש יותר שהם חלק מקביעות בנין היריעות (משא"כ לפירוש שהיו "קשורין ותלויין וכובדן מכביד" אזי היתידות הם פרט נוסף על היריעות). 

וההוראה: חכמי הלב בענין החינוך צריכים להשתדל שפירותיהם יהיו בשלימות בכל הפרטים, שדוקא אז ישנה ודאות "שלא ינועו ברוח", שגם כשישנם רוחות שמנשבות בעולם יעמוד חזק בהוראות רבו.