על הפסוק (לה, כג) "וכל איש אשר נמצא אתו תכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים ועורות אלים מאדמים ועורות תחשים הביאו" מפרש רש"י: "וכל איש אשר נמצא אתו: תכלת או ארגמן או תולעת שני או עורות אלים או תחשים כולם הביאו".

והנה, בפשטות כוונת רש"י שהוא"ו אינו וא"ו החיבור, שגם אלו שהיה להם רק מין אחד גם הם הביאו. וצריך להבין מהו הקא סלקא דעתך לפרש שרק אלו שהיה בידם כל המינים הביאו? ומדוע משמיט רש"י "ושש ועיזים"?

והביאור בזה: בהקדים עוד דיוק, שבפסוק זה נאמר "וכל איש אשר נמצא אתו" דלא כבפסוק הקודם שבו נאמר "כל נדיב לב". והביאור בזה: בפסוק "חח ונזם גו' כל כלי זהב" מודגש הנדיבות לב בהדברים שהביאו (שהם דברים יקרים). אך בפסוק זה לא נאמר "נדיב לב" כי תכלת וארגמן אינם ענינים חשובים כל כך, ואם כן, קא סלקא דעתך, שגם בענינים אלו צריך להיות ענין הנדיבות לב בזה שהביאו את כל המינים ביחד. ולכן צריך רש"י לשלול פירוש זה ומבאר שהכוונה היא "תכלת או גו'". דהנדיבות לב התבטא בכך שכל בני ישראל הביאו. וגם שענינים אלו הם דברים הדורשים פעולה נוספת - "צמר צבוע תכלת וארגמן וגו'" - שהפעולה הנוספת מורה על נדיבות הלב. ולכן השמיט רש"י "ושש ועיזים", כי בשש ועזים אין מוכרח נדיבות לב.

ובענינים המופלאים: מאחר שהביאו עורות צבועים, איזה סמכות הי', ומנין הי' לו למשה שצביעת העיזים הייתה לשמה? אלא המנדבים הביאו כל מה שהי' להם מדברים אלו, (ובזה התבטא ענין "נדבת הלב").

ורש"י אזיל לשיטתי', דהנה במדרש איתא על מש"כ "אשר נמצא אתו", שהדברים הופרשו והיו אצלם מאבותם. אבל רש"י אינו מפרש כן, כי לדעת רש"י, החיוב בההפרשה לשמה ("לי - לשמי") הוא דין גברא, ואילו לדעת המדרש, החיוב דלשמה הוא דין בהחפצא, וחפצת הנדבה הוכן והופרש לשמה.

ולכן מצאינו גם שהנשים הביאו מטוו (ולא האנשים), כיון שלהאנשים - שחטאו בעגל - אין נאמנות שיעשו את מלאכת המשכן לשמה.