לקוטי שיחות ח"ו ע' 210 (ויקהל א)
קיצור
בהתחלת פרשתנו מפרש רש"י: "ויקהל משה: למחרת יום הכיפורים כשירד מן ההר, והוא לשון הפעיל, שאינו אוסף אנשים בידים אלא הן נאספים על פי דבורו, ותרגומו ואכניש".
וצריך להבין מהו הקושי בפשוטו של מקרא שרש"י מפרשו, דלכאורה מובן בפשטות מצד הענין ד"זריזין מקדימין" שמשה הקהיל את בני ישראל מיד? ולכאורה אדרבה מהיכי תיתי שההקהלה היתה למחרת יום הכיפורים ולא ביום הכיפורים עצמו? ומדוע מפרש רש"י באותו דיבור המתחיל ש"ויקהל הוא לשון הפעיל שאינו אוסף בידים כו'", דלכאורה אין זה הפעם הראשון בתורה שנאמר לשון הפעיל, ואם כן מדוע מפרש רש"י ענין זה דוקא פה?
והביאור: רש"י מחדש שההקהלה היתה דוקא למחרת יום הכיפורים ולא ביום הכיפורים עצמו, מפני שביום הכיפורים היו ישראל עסוקים בענין התורה גופא ובהענין ד"סלחתי", ולא היה נתינת מקום לענין אחר. ועל זה ממשיך רש"י שאין להקשות דאם כן מדוע נאמר לשון הפעיל – דאילו בני ישראל נאספו על ידי שירד משה מן ההר היה מתאים לשון הפעיל, שהם באו בדרך ממילא – ועל זה אומר רש"י שמכיון שסוף סוף "אינו אוסף אנשים בידים" לכן מתאים לשון הפעיל.
והכרחו של רש"י לפרש שההקהלה לא נעשתה על ידי זה שמשה ירד מן ההר הוא מ"ויקהל משה" - שהפעולה נעשתה על ידי משה גופא, ולא בדרך ממילא לגמרי על ידי שירד מן ההר שאז נקהלו בנ"י מעצמם.
מיינה של תורה: ישנם כאלו שעבודתם הוא בהענין ד"ושכנתי בתוכם", ועל זה הוא ההוראה שאין זה פוטר מלימוד התורה, ואדרבא תחילה צריך להיות מסירה ונתינה לתורה, ורק ממחרת ישנו הענין ד"ושכנתי בתוכם". ועל דרך זה לאידך "כל האומר אין לי אלא תורה" אין זה כדבעי, אלא שלמחרת יום הכיפורים צריך להיות תורה וגמילות חסדים – בנין המשכן.
עוד ענין ביינה של תורה: בפסוק נאמר "ויקהל", ואילו רש"י מפרש בלשון אסיפה. והחילוק ביניהם הוא שקהל הוא מציאות חדשה שהיחידים מתבטלים ונעשים מציאות של ציבור, וזהו ביטול יותר גדול מביטול שבא על ידי אסיפה, שבה כמה יחידים מצטרפים כדי לפעול פעולה אחת אך אינם נעשים מציאות חדשה.
והנה רש"י מדבר לבן חמש למקרא, ולכן מדבר על הביטול דאסיפה, כי בהתחלת העבודה אין האדם שייך להביטול ד"ויקהל".
והנה הביטול נעשה על ידי משה, וכשנמשך בחינת משה השייך להאדם אזי נעשה רק ביטול היש – אסיפה. אך כשנמשך בחינת משה שלמעלה מהאדם אזי נפעל ביטול במציאות. וזה מרומז בלשון רש"י ש"ויקהל משה" הוא "לשון הפעיל", דבחינה זו אינה באה ומתלבשת באדם אלא זהו דרגת משה כפי שהיא במקומה והביטול במציאות נעשה בדרך ממילא.
וצריך להבין מהו הקושי בפשוטו של מקרא שרש"י מפרשו, דלכאורה מובן בפשטות מצד הענין ד"זריזין מקדימין" שמשה הקהיל את בני ישראל מיד? ולכאורה אדרבה מהיכי תיתי שההקהלה היתה למחרת יום הכיפורים ולא ביום הכיפורים עצמו? ומדוע מפרש רש"י באותו דיבור המתחיל ש"ויקהל הוא לשון הפעיל שאינו אוסף בידים כו'", דלכאורה אין זה הפעם הראשון בתורה שנאמר לשון הפעיל, ואם כן מדוע מפרש רש"י ענין זה דוקא פה?
והביאור: רש"י מחדש שההקהלה היתה דוקא למחרת יום הכיפורים ולא ביום הכיפורים עצמו, מפני שביום הכיפורים היו ישראל עסוקים בענין התורה גופא ובהענין ד"סלחתי", ולא היה נתינת מקום לענין אחר. ועל זה ממשיך רש"י שאין להקשות דאם כן מדוע נאמר לשון הפעיל – דאילו בני ישראל נאספו על ידי שירד משה מן ההר היה מתאים לשון הפעיל, שהם באו בדרך ממילא – ועל זה אומר רש"י שמכיון שסוף סוף "אינו אוסף אנשים בידים" לכן מתאים לשון הפעיל.
והכרחו של רש"י לפרש שההקהלה לא נעשתה על ידי זה שמשה ירד מן ההר הוא מ"ויקהל משה" - שהפעולה נעשתה על ידי משה גופא, ולא בדרך ממילא לגמרי על ידי שירד מן ההר שאז נקהלו בנ"י מעצמם.
מיינה של תורה: ישנם כאלו שעבודתם הוא בהענין ד"ושכנתי בתוכם", ועל זה הוא ההוראה שאין זה פוטר מלימוד התורה, ואדרבא תחילה צריך להיות מסירה ונתינה לתורה, ורק ממחרת ישנו הענין ד"ושכנתי בתוכם". ועל דרך זה לאידך "כל האומר אין לי אלא תורה" אין זה כדבעי, אלא שלמחרת יום הכיפורים צריך להיות תורה וגמילות חסדים – בנין המשכן.
עוד ענין ביינה של תורה: בפסוק נאמר "ויקהל", ואילו רש"י מפרש בלשון אסיפה. והחילוק ביניהם הוא שקהל הוא מציאות חדשה שהיחידים מתבטלים ונעשים מציאות של ציבור, וזהו ביטול יותר גדול מביטול שבא על ידי אסיפה, שבה כמה יחידים מצטרפים כדי לפעול פעולה אחת אך אינם נעשים מציאות חדשה.
והנה רש"י מדבר לבן חמש למקרא, ולכן מדבר על הביטול דאסיפה, כי בהתחלת העבודה אין האדם שייך להביטול ד"ויקהל".
והנה הביטול נעשה על ידי משה, וכשנמשך בחינת משה השייך להאדם אזי נעשה רק ביטול היש – אסיפה. אך כשנמשך בחינת משה שלמעלה מהאדם אזי נפעל ביטול במציאות. וזה מרומז בלשון רש"י ש"ויקהל משה" הוא "לשון הפעיל", דבחינה זו אינה באה ומתלבשת באדם אלא זהו דרגת משה כפי שהיא במקומה והביטול במציאות נעשה בדרך ממילא.