כל יהודי הוא בדוגמת אדם הראשון לפני החטא - בחינת אלף רבתי דאדם הראשון, אך מ"מ צריך להיות גם בבחינת אלף זעירא דמשה - שצריך גם להשפיל עצמו לגבי אחרים, בידעו שאילו ניתנו כוחותיו לאחרים היו במעלה גבוהה ממנו.
התחלת פרשת הקרבנות הוא בקרבנות נדבה מפני שהציווי הראשון היה בנוגע לקרבנות שהיו יכולים להקריב מיד. וגם מפני שענין עיקרי בקרבנות הוא מחשבת הלב וזה מודגש בקרבן נדבה. והנדיבות הלב דבחינת אדם הראשון לפני החטא - שאז "הכל היה שלו" - ישנו בכל אחד.
בעוף הפעולה ד"ונמצה" – "כובש" – הוא ע"ד זריקת הדם בבהמה. "מיץ אפים": "מיץ" הוא כבישה, אך ראיה זו אינה מספיקה כי אין המדובר בפעולה במעשה. "מיץ אפים" קאי על ה"אף" שעל ידי החטא, וגם על ה"אף" שעל היצה"ר שע"י התשובה. ועי"ז מגיעים לאתהפכא – ע"ד חלב.
מחלוקת רבי ורבנן - האם קרבן עצים למערכה הוא קרבן ממש - הוא לשיטתייהו, שלרבי תיבה ("קרבן עצים") צריכה להתפרש כפשוטו בכל הפרטים, ולרבנן מספיק לפרש על פי פרט אחד. להרמב"ם בשיטת רבנן היו"ט ד"זמן עצי כהנים והעם" הוא מפני שהקריבו עולות עם העצים, אך לרש"י נוסף לעצים למערכה שהתנדבו המשפחות בשותפות, התנדבו עצים לקרבן – מכל יחיד בפני עצמו.
ע"ד הפשט א"א לומר "זאת תורת" באם ההוספה הוא רק פרט בקרבן (כבעולה מנחה וחטאת), ולכן רק בעולה ומנחה צריך לפרש שתורה אחת וכו'. ובחטאת הריבוי ד"תורה אחת" הוא להוציא מקס"ד שקרבן עולה ויורד אינו טעון שחיטה בצפון, שהרי כשהעולה ויורד בא במנחה אין בו שחיטה.
"שמיני" קאי על האלוקות שלמעלה מהבריאה שנמשך בהבריאה מצד ענינה. ואף שהעולם ענינו העלם, הנה בטבע העולם שההעלם מעורר את הגילוי, וא"כ הגילוי הוא חלק מהטבע.
ברש"י: "כאדם האומר לחבירו העבר את המת מלפני הכלה שלא לערבב את השמחה", שמשה ציווה להוציא את נדב ואביהוא כי זהו חלק מעבודת המשכן, ולכן נעשה דוקא על ידי הלויים. הקרבת הקרבנות הוא שמחתו של מקום, אך אכילת הקדשים היא שמחת הכלה.
"לא שמעתי" – פירושו שלא שמע, שלא הודה לאהרן על ידי שתיקה אלא אמר בפירוש שלא שמע. משה - מדת האמת שהשוה בכל מקום - לא ראה סברה לחלק בין קדשי שעה לקדשי דורות. אך אהרן הוא מדת החסד, שמשפיע חסד לכ"א כפי מדריגתו, ולכן חילק בין קדשי שעה לקדשי דורות.
מילת בנ"י במצרים היה בלילה, דיציאת מצרים הו"ע היציאה מההגבלות דסדר השתלשלות ע"י היציאה מההגבלה דתורה. גם כשהאדם הוא ב"לילה" מצד תאוות וכו' הוא מדלג ומתקשר לה' באופן שלמעלה ממדידה והגבלה.
המשנה מבארת שהקינים הבאים מספק הם אותו הגדר דהחיוב, כמו שע"י הירידה "כשהוא מת" נעשה "קולו שבעה". אך בכבש המיתה היא רק פעם אחת, אך בקינים ישנם ריבוי ספיקות, ולכן נאמר "זקני ת"ח כל זמן שמזקינים כו'. גם כש"קולו שבעה" – כשבנ"י מתחלקים כו' – זהו בעצם "קולו אחד".
לרש"י הראיה שמובאת בתורת כהנים ש"תנוך" הוא גדר אמצעי "לא נודע לי" - שאינו על דרך הפשט. ומוסיף ש"הפותרים" - שמוצאים דמיון בין החלום להפיתרון שלא נאמר בפירוש – "קורין לו טנדרוס" - שתנוך דומה ל"תוך" ול"נוך", ולכן הלע"ז הוא "טנדרוס" שדומה לההברה של תנוך.
זה שהכהן גדול צריך להיות נשוי אינו מצד יום הכיפורים אלא שהוא השלימות דכהן גדול. וזהו הקשר לסיום המסכת, שבה מבואר שהטהרה אינו מצד פעולת יום הכיפורים אלא מצד מעלת בנ"י – "אשריכם ישראל". (ש"וזרקתי גו'" לא קאי על יוהכ"פ, אלא על הגאולה, אך מביא גם את הפסוק "מקוה ישראל ה'", שאינו מדבר על זמן מיוחד).
בסיום מסכת יומא מדובר בב' אופני טהרה: (א) ע"י טבילה – תשובה מיראה. (ב): ע"י הזאה - תשובה מאהבה, בחי' "זדונות נעשו לו כזכיות". הרואה קרי ביו"כ, שהו"ע שבא מלמעלה, כדי שעל ידי זה ידאג כל השנה כולה – עבודת התשובה, ויהי' הוספה ברוחניות וגם בגשמיות.
כל זמן שישנה ע"ז בעולם חרון אף בעולם, מצד הע"ז. אך מהדגשת המשנה שכל זמן שהרשעים בעולם, משמע שזהו גם מצד הגברא. ועל זה שואלת הגמרא "מאן רשעים" - באיזה סוג רשעים מדובר שבהם פעולת העבירה ממשיכה גם לאחר החטא. ועל זה אומר ר' יוסף "גנבי", אלו שגנבו מהעיר הנידחת.
"ואהבת" הוא כלל, ויש לכלל זה הרבה פרטים כי הוא כלל גדול בתורה. שורש הנשמה היא בהעלם ובאה בגילוי ע"י התורה, ולכן צריך לקיים את מצוות אהבת ישראל כפי שהיא בתורה - שהיא רק כלל (אחד) בתורה (משא"כ בשורש התורה, ששם אהבת ישראל "זהו כל התורה כולה").
סדר ההלכות בי"ד החזקה הוא כפי זמן חיובם, שמזמן החרישה וכו' צריך להיזהר מאיסור כלאים. בתחילה באים הלכות ערכין וחרמין, שבה מבואר שלא יערבב כו' בנוגע לשקלים – בתורה, ואח"כ מבואר כפי שהוא בנפש האדם שלא יבזבז יותר מחומש, ואח"כ כפי שבא בעולם - בהלכות כלאים.
"ששת ימים" פירושו מציאות אחת של ששה ימים, שרק בהם מותר לעבוד, משא"כ בשבת ובמועדות. ולכן מתחיל רש"י עם השלילה "כל המחלל כו'" כי השייכות דשבת למועדות הוא בשלילת עשיית מלאכה.
לפירוש הראשון שאיסור חדש נוהג בכל מקום אף שהיא חובת קרקע הרי זה יוצא מן הכלל. ולפירוש השני קשה כי בכל מקום הפירוש "בכל מושבותיכם" הוא גם בחוצה לארץ. ואם כן שני הפירושים שקולים כי לשניהם ענין זה הוא יוצא מן הכלל. "חכמי ישראל" - חולקים בהבנת טבע בנ"י.
דוקא לאחרי הפירוש זה לעבור עליו כו' מתעוררת הקושיא "מה ראה הכתוב ליתנם באמצע הרגלים", דמשמע שענין הפרשה הוא קרבנות ועל זה אומר רש"י "ללמדך שכל הנותן וכו' כראוי וכו' כאילו בנה מזבח כו'" (שהנתינה "כראוי" - ללא טובת הנאה לבעלים - הוא היפך הטבע), שהרי ר' אוורדימס מדגיש "עניי עירך קודמין").
לרש"י הפירוש בתו"כ - כללות ופרטות נאמרו בסיני - הוא בהר סיני או באוהל מועד שליד הר סיני, ומתאים לב' השיטות דר"י ור"ע. ר"י - עבודת הצדיקים: המס"נ הוא רק היסוד "כללותיה מסיני". לר"ע - עבודת הבע"ת: המס"נ הוא גם בפרטי העבודה - "כללותיה ופרטותיה מסיני".
שמיטת קרקעות הוא חובת גברא ולא אפקעתא דמלכא, ע"ד שמיטת כספים שהאדם משמיט אך החוב נשאר, ולכן "המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו". שמיטה היא מדת המלכות, ולכן יש בה ענין הביטול: לא יגוש, ודיבור: "יאמר לו משמט אני.
"מצותי תשמרו" כולל גם לימוד התורה, ולכן מוכרחים לפרש ש"בחוקתי תלכו" פירושו "עמלים בתורה. ונאמר לפני "מצותי תשמרו" ללמדנו שגם העמל בתורה הוא על מנת לשמור ולקיים. "עמלים בתורה" דורש עמל ולכן נקרא חקיקה הדורש יותר עמל מכתיבה.
מפני שמדובר ב"עמלים בתורה" - יותר מכפי החיוב לכן השכר הוא "משל למלך ששכר פועלים כו'", שהפועלים מקבלים שכר כי עושים יותר מהחיוב. ומפני שעוסק בתורה ב"עמל" דפנימיות הנפש לכן השכר הוא "אפנה מכל עסקי" - מהענינים החיצונים - "ופניתי" - המשכת העצמות.
"כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב" קאי על עולם התחיה שהוא שכר על המצוות - עיקר הכוונה דדירה בתחתונים -שבו שוים של ישראל, ומקדימים משנה זו ללימוד פרקי אבות להדגיש שכל אחד יכול לברר את הגוף שהרי "כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב" - עולם התחיה.
"עשה תורתיך קבע" - שהתורה תהי' העיקר (ולא עבודה וגמ"ח). "אמור מעט" - שעיקר הלימוד יהי' להגדיל תורה ולהאדירה. אך מ"מ "ועשה הרבה" - קיום מצוות בשופי. "והוי מקבל את כל האדם בספר פנים יפות" (אף שטוען שהזולת מבלבל לשכל ולימוד).
ר"ש הי' תורתו אומנתו שלא הפסיק מלימודו כדי להתפלל, ולכן הבהיר לתלמידיו שהם - שאינם במדרגתו - צריכים להיזהר בתפילה. ולחביריו, שתורתם אומנתם, אמר: "כשאתה מתפלל" - שגם הם מתפללים מזמן לזמן - לא יתפללו כמשאוי, אלא "רחמים ותחנונים".
"חיים בלעו" אינו הריגה, אלא שהחסיד יכול לחשוב שהזולת צריך להיות בטל איליו "ומובלע" בתוכו. וזהו "שנים שיושבין כו'" שעל ידי שאינו מחשיב את עצמו לראש הישיבה ומובדל משאר בני אדם אלא יושב כ"שנים", אזי על ידי הביטול למלכותא דרקיעא "שכינה שרויה ביניהם".
ג' דרגות בריצה: (א) "מצוה לרוץ לבהכ"נ כו' לדעת כו'" - הביטול שע"י דעת עליון. (ב) "רץ כצבי כו'" - הרגש הריצה בנוגע לכללות עבודת ה'. (ג) "הוי רץ למצוה קלה" - שגם כשמרגיש את הענין פרטי והמוגבל דמצוה קלה יהיה אצלו הרגש הרצוא והבלי גבול דריצה.
ערב שבת בין השמשות הוא זמן שלמעלה מהטבע, שאז מגיע האדם לאמיתית הביטול, ועד ש"צבת בצבת עשויה", שאין הבדל בשבילו בין מצוה להכשר מצוה כי הכל הוא רצון העליון.
מצד "גדר המקבל" שבתורה - "משה קיבל כו'" - אף שהקב"ה אינו מרויח מהצער (וע"ד כשגר עובר על איסור, שבפרט אחד הצער וההידור לקבל על עצמו תומ"צ גרמו לענין בלתי רצוי) מ"מ משלם שכר על הצער.
כש"עוסק בתורה לשמה" יכול להיות קס"ד שעי"ז יחסר משאר הענינים, ועל זה אומר רבי מאיר "זוכה לדברים הרבה".
שחיטה בעבודת האדם / שו"ב צ"ל יר"ש / רעידת ידים לענין שו"ב / זהירות מקולות בעניני שחיטה / נאמנות דבני ישראל.
ברכת האילנות בימי ניסן לשיטת אדמו"ר הזקן.
מכתב להתוועדות יום ההילולא / יום התחלת נשיאות אדמו"ר מהוריי"ץ, הקשר למוסד בית רבקה וחינוך הבנות.
שקו"ט בדברי הצ"צ (שו"ת שער המילואים חידושים למס' פסחים) בענין אמירת מזמור לתודה בערב פסח / שקו"ט בדין אמירת פ' קרבן תודה למי שאירע לו נס / מנהג אמירת פסוקי קרבנות היחיד.
ברכת י"א ניסן תשכ"ב; תשל"ז-תשל"ט / מכתב בקשר לשנת השבעים / מכתב תשל"ט.
זמן בדיקת חמץ במתפלל ערבית ביחיד / מברקים לחג הפסח תשל"ט, תש"מ.
מכתב כללי – תשל"ט: קרבן פסח – קרבן ציבור וקרבן יחיד – אחדות דישראל; "ראשו על כרעיו ועל קרבו" – אחדות כל חלקי הציבור; ע"י "פסח" (לשון דלוג) מהמחיצות המבדילות בין בנ"י / מכתב כללי – ר"ח ניסן תש"מ: קביעות חג הפסח ביום שהוכפל בו כי טוב; חיבור "טוב לשמים וטוב לבריות" בכל נקודה וענין / המשך – מכתב י"א ניסן תש"מ: הקשר ד"טוב לשמים וטוב לבריות" ל"שבת הגדול"; פירוש "לשנה הבאה בארעה דישראל . . בני חורין"; מרורים ל' רבים ו"מרור" ל' יחיד; זמן מילת ישראל לפני הקרבת הפסח / מצה שעברו עלי' י"ב חודש / מברק לצעירי חב"ד באה"ק – תשי"ד / דברי פרידה לתלמידים הנוסעים לחג הפסח / הקדמה לפסח ראשון – פרה אדומה / מבצע מצה בכפר חב"ד / חירות אמיתית / הדרכה וחינוך הבנים / ענין ביעור חמץ / ענין יציאת מצרים – והוראה לענין ישיבת תומכי תמימים / כנ"ל בקשר למוסד אהלי תורה / ההמשכה מחג הפסח על הימים שלאחריו / הימים שבין פסח לעצרת / ברכות בעת עריכת הסדר: תשל"ט – לתלמידי תו"ת, ליוצאי פרס, ליוצאות פרס, ליוצאי רוסי' ברוסית, לתלמידות מכון חנה; תש"מ – לתלמידי תו"ת, ליוצאות פרס.
דין המסתפק אם ספר ספירת העומר / זהירות בזמן הספירה במתפללי ערבית בעוד היום גדול / דין העובר קו התאריך במשך ימי הספירה / הוראה מהנוסח "היום שני ימים" וכו' ולא "יום שני" וכו'.
זהירות בחלב ישראל / דין בשר קפוא.
פירוש "והעמידו תלמידים הרבה".
סגולת חודש זיו שבו נולדו זיותנו עולם.
פתיחת הארון ע"י הבעל בזמן ההריון / זהירות בדיני נדה / סגולה לזרעא חיא וקיימא – זהירות בדיני נדה; ענין אימוץ ילדים / שימוש במוך כשנוגע לבריאות האם / בדיקת זרע הבעל / לידה לאחרי לידה בניתוח קיסרי / הזהירות מלדחות קיום מצות מילה / ביאור בד"ה זכור הוי' בספר המאמרים אידיש בענין ג' דברים המורים על יוקר הגוף – טהרת המשפחה, מילה ופקוח נפש / הוספת שם לחולה שהוא שם אחותה / קריאת שם לתינוק שאביו או סבו החיים נקראים בשם זה.
הסתירה בין תוספתא זבים רפ"ג (לפירוש הגר"א) והש"ס נדה (מב, א) בדין נדה וזבה; ביאור בפירוש הר"ש זבים פ"ד מ"ז בהחילוק בין זבה לזב / סידור מקוה ע"פ הוראת אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע / כנ"ל – באתרא דרב הלכה כרב / ענין בור על גבי בור – הידור מן ההידור, כמו ימי חנוכה / בור זריעה ובור השקה / דין דברי ניילון ופלסטיק לענין טומאה / מעלת ג' בורות, והרקת המקוה מלמעלה / הכרח תיקון מקוה, ודוחק בנין בית הכנסת / שקו"ט בכמה פרטי דיני תיקון מקוה / הכרח תיקון מקוה, ודוחה בנין בית הכנסת / שקו"ט בכמה פרטי דיני תיקון מקוה / ענין הטבילה לטהרה / הכרח תיקון מקוה במקומות שחסר בהנהגה ע"פ תורה / העקות בשו"ת הצ"צ בעניני מקוואות / טבילת עזרא אינה מזיקה לבריאות / תיקון על עניני חטאת נעורים – היסח הדעת / הערות למאירי על מקוואות.
טעם קדימת פ' אחרי (בדין כה"ג ביום כיפור) לפ' אמור (בדיני כהנים בכל יום), וההוראה לענין מעלת מוסד אהלי תורה / ההבהלה בקס"ד ללמוד בקולג', בפרט לשליח אדמו"ר / שלילת הסברא דלימוד באוניברסיטה בשביל הסתדרות גשמית / ביאור במ"ש בתניא פכ"ד דזה שפקוח נפש דוחה שאר עבירות וגם יעבור ואל יהרג הוא גזירת הכתוב.
הערה בצפנת פענח לרמב"ם הל' דיעות פ"ז ה"ד / איסור דיבור לשון הרע על עצמו / ענין המשפיעים ואהבת ישראל; הקשר לפ' ויקהל/ ענין אהבת ישראל / מעלת והכרח זהירות מנגיעה בזקן / שידוך אי אפשר שיהי' תלוי בנגיע בזקן / הכרח חקיקת דברי תורה במוח / עצה למחשבות זרות; עמה שעבודת ה' לא תהי' שלא לשמה.
אמור ואמרת – להזהיר גדולים על הקטנים – והקשר למוסד חינוך אהלי תורה / שקו"ט בענין נתוח הפרוסטטה / בן א"י בחו"ל לענין יו"ט שני של גליות / עשיית תמונה בחול המועד.
יום מסוגל לחיזוק בכל המבצעים / הוראה ממסירת נפשו של רשב"י והוראה בענין החינוך / ל"ג בעומר או לעומר / הקשר דל"ג בעומר לחסידות חב"ד / טעם שלא נזכר הלשון "זי"ע" על רשב"י במכתב ל"ג בעומר תשל"ה / התוועדויות בל"ג בעומר / מעלת צפת עיר הקודש / שקו"ט וביאור בהקדמת ספר התניא, שער היחוד והאמונה ואגרת התשובה.
זהירות בדיני שמיטה בארה"ק / זכות שומרי שמיטה / שאלה לרגוצובי: דין הפקר ביובל; ביאור בפירוש המשניות נדה בענין קדימת עונת נדרים דנקבות לזכרים.
קיום המצוות צ"ל שלא ע"מ לקבל פרס, אבל כדי שנוכל לקיימם כדבעי צ"ל מניעת הדאגות – הקשר לנשי ובנות ישראל / שקו"ט במ"ש בשיחת אדמו"ר מהורש"ב שאדמו"ר הזקן חידש שלדעת הרמב"ם גוסס חשיב כמת / ענין "ולא ימירנו" בעבודת האדם – כ"א צריך לקיים השליחות בהוטלה עליו.