בריאה יש מאין הו"ע כללי הנוגע לכל השנה כולה; קבלת החלטה להוספה בלימוד התורה בשבת בראשית; שבת מברכים חשון הוא הנתינת כח להעבודה דמר חשון - אתעדל"ת.
מי המבול - ועד"ז טרדות הפרנסה – מטהרים; "תהום רבה" – טרדות גשמיים, "וארובות השמים" – טרדות דעסקנות ציבורית; צריך להביא לתיבה את אשתו ובניו "וכל החי" – כל הענינים שיש לו שייכות אליהם; תיבות התורה ותיבות התפילה – מלמעלמ"ט ומלמטלמ"ע. העבודה דמסירות נפש שייכת לכל אחד.
"לך לך" בעבודת כל אחד; לידת יצחק היה למעלה מהטבע, והתקשרותו לאלוקות היה למעלה מטו"ד; מילה היא המשכה שלמעלה מהנבראים.
הוראות מהסיפור שאדמו"ר נ"ע בכה על זה שה' לא נגלה אליו; דוקא יצחק נולד מטיפה קדושה, מפני שהיה בבחי' מלמטה למעלה, שעי"ז מגיעים לבל"ג האמיתי.
"כל אשר תאמר אליך שרה (שקאי על הגוף) שמע בקולה" דלעת"ל יתגלה מעלת הגוף; "היום יצאתי והיום באתי" כדי שרבקה לא תשאר "בין החוחים" לרגע מיותר; "יפה שיחתן" הוא בשייכות לחתונה מפני מעלת החתונה. ויסוד התורה צריך להיות בקב"ע – "עבדי אבות"; החפצא של מצוה לפני מ"ת היה רק מצות מילה, שאז רק מילה המשיכה קדושה בעולם.
אברהם נותן כח שלא להתפעל ממניעות ועיכובים; ההוראה מיצחק הוא שכל אחד יכול להיות בג"ע – שהתענוג שלו יהי' תענוג רוחני; סמיכה לפני החתונה; תיקון ערמה דקליפה הוא ע"י מסירות נפש; הקשר בין העשרה ברכות לעשרה המאמרות.
השמירה בחרן הוא ע"י "אבני המקום": קב"ע, "מראשותיו": "יגיע כפיך", והראש מונח בקדושה; "מטתו שלמה" נעשה ע"י מדת הביטחון; "אין מערבין שמחה בשמחה" נלמד מלפני מ"ת, כי שייך לתכונת הנפש שלא נשתנה במ"ת.
"עם לבן גרתי": הגשמיות הוא בבחי' גירות, ועי"ז "ותרי"ג מצוות שמרתי", ואז הוא מוכן להגאולה; דוקא ע"י בירור החומר מגיעים למעלהמ משורש הנשמה. ג' שלבים בביאור ה"חמור"; מתן תורה דתורת החסידות הוא בחודש השלישי מניסן, וגילוי חדש בתורה קשור עם נס חנוכה.

וישב

"וישב כו' בארץ מגורי אביו": יעקב התיישב בארץ כדי לאגור את הניצוצי קדושה ולהביאם לאביו שבשמים; ב' הוראות מסיפור אשת פוטיפר.

חנוכה

ההוראה מחנוכה הוא שהחינוך צריך להיות ללא פשרות.

מקץ

הגלות נמשלה לחלום, אך שורש החלום הוא גבוה מאוד. ולכן סדר העבודה צריך להיות למעלה מסדר - "חטוף ואכול כו'"; דוקא ע"י הירידה במצרים נתעלה יוסף.

חנוכה

נרות חנוכה – שניתנו בזמן של חושך – מאירים את הלילה ואת ה"חוץ"; נס חנוכה – שלמעלה מנס, שהרי לא הוצרכו לנס – פועל אצל בנ"י הנהגה ד"מהדרין מן המהדרין".

חנוכה

נרות חנוכה – שניתנו בזמן של חושך – מאירים את הלילה ואת ה"חוץ"; נס חנוכה – שלמעלה מנס, שהרי לא הוצרכו לנס – פועל אצל בנ"י הנהגה ד"מהדרין מן המהדרין".

מס"נ עבור חינוך הראוי; צריך להקים ישיבות במכ"ש מגלות מצרים – שהי' הגלות הכי קשה; קירוב בנ"י רק ע"פ התורה. "הא לחמא עניא" ו"כל דכפין יתי ויפסח" מתקן את "הא לכם זרע".
"וטובל בשמן רגלו" - מעלת הקבלת עול. אשר היה הפנימיות דמחנה דן, שענינים היה להחזיר לבנ"י את בחי' מ"ה, ע"י עבודתם בקבלת עול; יופי האמיתי הוא ע"י העבודה בקב"ע - בחי' אשר, ולכן היו "בנותיו נישאות לכהנים גדולים".
"וכל הבת תחיון" הוא חלק מהגזירה - שיגדלו את הבנות בדרכי מצרים; "ואת עמלנו אלו הבנים", ומזה הוראה שצריך להשקיע עמל כדי לחנך את הילדים; חינוך הילדים הוא היסוד של עם ישראל; ההכנה לגילוי אלוקות יכול להיות ע"י עבודת פרך ברוחניות – אתכפיא.
"דם" – חמימות לקדושה, "צפרדע" – קרירות לעוה"ז; "אשו משום חציו" – הבטחה על הגאולה היה בעת יצי"מ, וזהו נתינת כח להעבודה בזמן הגלות.
גם הגאולה העתידה תבוא בזכות המסירות נפש; למצה ישנו אות ה"א - שיכול לצאת ממצבו ולעלות דרך הפתח העליון דאות ה"א ולשוב בתשובה.
ה"זהיר טפי" של כ"ק מו"ח אדמו"ר היה שכל הענינים יבואו בפועל ממש ובהתפשטות. ולא התפעל ממצב הזולת ברוחניות, ועזר בגשמיות זהו במילא טובה ברוחניות; כ"ק מו"ח אדמו"ר לא נכנס לשקו"ט האם מותר למסור את הנפש, כי לא עסק בדיני מסירות נפש אלא בהפצת היהדות; הנשיקה החסידית. אדמו"ר נ"ע רצה לנסוע לא"י, ואמר שמשאיר את כ"ק מו"ח אדמו"ר.
מפטירין בשירת דבורה מפני ששמחת הנשים הי' יותר מהאנשים. בכח הנשים דוקא להציל את הילדים מהגזירה ד"כל הבן גו'" - הנילוס של המדינה - שהוא עשיית "תכלית"
מחלוקת שמאי והלל האם ר"ה לאילנות הוא בר"ח או בט"ו בשבט, הוא לשיטתם בענין כח ופועל.
הפירוש "לאמר" הוא המשכת י' הדיברות בי' המאמרות; הביטול שבא ע"י לימוד החסידות הוא הרפואה להמחלה דדורות האחרונים; שהתכלית דעניני הרשות הוא לצורך עבודת ה' - "בעסער עסן צוליבן דאווענען כו'". 
האדם מקבל את נשמתו כפיקדון, והעצה שלא תהי' פשיעה מצד היצר הרע הוא ההתקשרות לנשיא; הקב"ה מקיים "אם כסף תלוה", שהו"ע נתינת כח לעבודה. והנתינת כח הוא מבחי' שבה אין נוגע מעשה התחתונים; גמ"ח לעני הוא גמ"ח להקב"ה. השתתפות בגמ"ח שומרי שבת.
האדנים הם היסוד - קב"ע - שבזה שווים כל ישראל; מפני שישנה שטות דלעו"ז, לכן צריך להיות העבודה ד"ופרצת" שלמעלה מטו"ד; "ופרצת" גם בתורה תפילה (רצוא) וצדקה (שוב) דבעל עסק.
שמן מפעפע בכל הדבר - ובתורה הוא ענין פנימיות התורה, שפועל בכל האדם; הקטורת הוא תכלית העבודה; השכינה שורה כשהאדם זורק את עניניו הגשמיים לתוך אש האהבה שבלבו.
"זה שדעתו רחבה" - שעל פי רוב רוצה רק תומ"צ, הנה גם כשיש לו נפילה - נותן לו הקב"ה את כל ההמשכות והוא במצב ד"טוב לב משתה תמיד".
מטבע של אש הוא חיבור רצוא ושוב, שבכח ניצוץ בורא שבנש"י. וע"י עבודה זו שמצד עצם הנשמה מתכפרים הפגמים, כי עצם הנשמה היתה תמיד באמנה איתו ית'; "פוסחים על שתי הסעיפים" גרוע יותר מעבודה זרה.
"ששת ימים תעשה מלאכה" - הציווי הוא על אופן העבודה בששת ימי החול - "יגיע כפיך". ובדקות יותר, קאי על העבודה דקב"ע - יגיעה, אך זהו בדרך ממילא, מפני שמרגיש שעבודתו אינה בכוחו; תכלית הל"ט מלאכות הוא עשיית משכן לו ית'. 
מיעוט השמחה באב הוא המקור לשמחה בל"ג שבאדר, ד"יתרון האור הוא מן (הפיכת) החושך".
התפילה והמשכן ענינם העלאה, ולכן ישנן י"ח ברכות כנגד י"ח פעמים "אשר צוה" שב"מקדש שני" - בויקהל פקודי, שבה מדובר על המשכן הגשמי; הגילוי שלאחר ההעלם הוא גילוי נעלה יותר.
הקרבן בא מהאדם עצמו, ו"מכם" קאי על נפה"א, ו"מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן" קאי על נה"ב.
עמלק טוען שאין לומר "נעשה ונשמע". ואח"כ בא מתחפש עמלק לכנעני וטוען כשנכנסים לארץ כנען צריכים להתנהג כמו כנעני. 
צריכים לדעת שקיום בני ישראל אינו על פי טבע,  ולכן ידעו בנ"י שסיבת הגזירה היא סיבה רוחנית,  וההצלה תבוא מהקב"ה.
"אש תמיד" קאי על התלהבות הלב, שצריך להיות "אפילו בשבת כו' אפילו בטומאה"; ע"י שהאש הוא בתמידות זוכים לאש שלמעלה; ב' פרשיות שייכים לגאולת פורים, וב' פרשיות השייכים לגאולת פסח שהיא גאולה שלימה.
"מפרסת פרסא" הוא הוראה שגם רגל האדם צריך להיות מובדל מגשמיות. אך הפרסא צריכה להיות סדוקה, שהאלוקות תאיר בדברים הגשמיים; בלי קבלת עול יכול האדם ליפול מהענינים הכי נעלים לאכילת שקצים; עבודת שאול היה על פי טו"ד, ועבודת דוד הוא בקבלת עול ולכן ניתנה המלוכה לדוד.
מעלת "איש מזריע תחילה" הוא שהאור הוא גבוה יותר. ומעלת "אשה מזרעת תחילה" הוא שההתעוררות היא בפנימיות. ולעתיד לבוא יהיו ב' המעלות; המשכת הגאולה הוא ע"י העבודה שבבחי' אשה - שבנ"י מרגישים שמציאותם הוא מה', והעבודה ששבבחיק זכר - שדרכו לכבוש.
גם הטבע הו"ע נס, ועד"ז הצרעת לא היה ענין טבעי אלא "אות ופלא בישראל"; "רוח צפונית אינה מסובבת" מלמד את האדם שההצלחה שלו בא מהקב"ה; חידוש המנהג לחלק מצה שמורה.
גם הטבע הו"ע נס, ועד"ז הצרעת לא היה ענין טבעי אלא "אות ופלא בישראל"; "רוח צפונית אינה מסובבת" מלמד את האדם שההצלחה שלו בא מהקב"ה; חידוש המנהג לחלק מצה שמורה.
 מה נשתנה: ביאור סדר השאלות בנוסח חב"ד (ס"א); הרי אני כבן שבעים שנה כו' (ס"ה); כנגד ד' בנים כו' (ס"ט)
"ושמרתם את משמרתי" - עשיית סייג לתורה.
הקשר בין ג' הציווים בהתחלת הפרשה; הגאולה העתידה תבוא דוקא על ידי העבודה ד"קדש עצמך במותר לך"; "כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה" קאי על המלאכה דההתעסקות באהבת ישראל; צריך להתמסר לטובת חברו, אך ההשפעה היא בכח משה ש"קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע".
חודש אייר מיוחד בזה שישנה מצות ספירת העומר בכל יום מימי החודש; "משכני אחריך נרוצה" קאי על פסח, ספירת העומר, ושבועות; מצות ספה"ע הוא לספור את המנין דלילה זו, וא"כ י"ל שהמנין שלפני בר מצוה מצטרף (כי "מצותיה אחשביה" גם במצוה דרבנן).
שמיטה ו"סיני" הם נקודה אחת - חיבור למעלה מהעולם והעולם; "לא תיתני ענוה דאיכא אנא"; התורה היא בחינת פנימיות - שמעלתה היא בה עצמה.
ענינו של רשב"י הי' גילוי פנימיות התורה ולכן היה יכול לגלות שהקללות הם באמת ברכות. בתניא ישנם כמה עצות איך לקבל יסורים באהבה (שלעת"ל יתגלה הטוב, או ע"י ההתבוננות שבפנימיות זהו אהבה של הקב"ה, או ביטול הנסיון ע"י שעומד בנסיון), ודוקא על ידי מדרגת רשב"י - מצד גילוי פנימיות התורה - רואים מיד שזהו טוב הנראה והנגלה.