הוראות מיוחדות ע"ד הוספה בתורה תפלה וצדקה בעשרה בטבת תשל"ו; פרטים בזה / ממצור על ירושלים לפרזות תשב / הקשר דביצור החומה לתומכי תמימים - חומה זה תורה.

מאמר ד"ה יהודה אתה יודוך גו'
מעלת העבודה דיהודה (הודאה) על ראובן שמעון ולוי.
שיחה
אמירת דברי כיבושין בתענית; התעוררות על ענין התשובה בשלימות בעשרה בטבת. (ס"א) ביטול ה"מצור" על "ירושלים" בעבודת האדם - זהירות ב"קלה שבקלות" (שכשלון בה יכול להביא ל"חמורה שבחמורות" - כמו שמצור הביא לכיבוש); הזהירות מ"מסחר" במצוות ועבירות, קולות ופשרות בעניני חינוך וכיו"ב. (ס"ז)

אמירת דברי כבושין ביום תענית. (ס"א) ביאור בדברי הפטרת התענית "שמרו משפט גו' כי קרובה ישועתי גו'" - וההוראה. (ס"ב)

המצור על ירושלים נקרא בכתוב (יחזקאל כד, ב) "סמך מלך בבל גו'", שמשמעו לטובה - להדגיש שבשרשו הוא ענין טוב, וירידה לצורך עלי'. (ס"א) הקשר דעשרה בטבת עם שיעור התהלים היומי "פדה בשלום גו'". (ס"ח) הקשר לשיעור חומש "אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי", והלימוד שלא להחזיר שטחי ארץ הקודש הנוגעים לפקוח נפש. (ס"י)

תכלית התענית - תשובה; ירידה צורך עלי'; בפרט בעשרה בטבת שחמור מהשאר; הקשר דריש וסיום רבמ"ם הלכות תענית. (ס"א) הקשר לשנת הקהל. (סי"ג) הקשר לשיעור חומש - "ביקש יעקב לגלות הקץ"; "לישועתך קויתי ה'". (סי"ט)

ההוראה מעשרה בטבת לענין מעלת ישיבת תומכי תמימים.

ההוראה מבקשת יעקב "ונשאתני ממצרים", למרות ששנותיו הכי טובות חי במצרים (כמבואר בכ"מ): כאו"א מישראל צריך להשתוקק לצאת מן הגלות; הוראה בנוגע לשלילת החזרת שטחי ארה"ק. (ס"א) ההבהלה בהקמת "ועדת חקירה" לחקור את המאורעות במחנות הפליטים בלבנון – "רגש נחיתות" כלפי גויים! (ס"ה)

כללות עבודת האדם – גילוי אלקות בכל העולם, עד להפיכת הלעומת זה (חשוכא לנהורא), שעי"ז מתגלה הרצון והתענוג דלמעלה – נח"ר לפני שאמרתי ונעשה רצוני, וכל זה מודגש ביום התענית – הפיכת העינוי לתענוג, "יום רצון לה'", ועד להפיכת הצומות לימים טובים וימי ששון ושמחה. (ס"א) עשרה בטבת: (1) התחלת המצור על ירושלים, התחלת וסיבת השתלשלות המאורעות דשאר הצומות, ומזה מובן גם בנוגע לתיקון הצומות והפיכתם ליו"ט. (2) החומר דעשרה בטבת מפני שנאמר בו "בעצם היום הזה" כמו ביוהכ"פ. (3) שלימות הענין ד"עשירי יהי' קודש" – יום העשירי דחודש העשירי, עשירי שבעשירי – ע"י עבודת התשובה. (ס"ו) פרשת השבוע – "ויחי יעקב בארץ מצרים", לגלות את הטוב שבכל מקום, גם בארץ מצרים, ועד למצב ד"ויחי יעקב"; שיעור חומש היומי – "גד גדוד יגודנו גו'", כיבוש ארץ כנען לארץ ישראל; וסיומו – "ולקדקד נזיר אחיו", זהיר ביקרא דאחוי" – אהבת ישראל ואחדות ישראל, המוסיפה בנצחון המלחמה דכיבוש הארץ. (ס"ט) שיעור היומי ברמב"ם – הלכות גזילה ואבידה (בעבודה הרוחנית), מציאת הניצוץ האלקי שנאבד, והשבתו מן הגזלנים לרשות הקדושה. (סי"ד)

כל פרטי ההוראה דעשרה בטבת – הן הענין המשותף בכל השנים, והן הענינים שבהתאם לקביעות לקביעות השנה – הם הוראה בתורה הנצחית, גם לעתיד לבוא. (ס"א) הענין המשותף בכל הצומות – "צום ויום רצון לה'", "צום אבחרהו"; והענין הפרטי דעשרה בטבת – "סמך מלך בבל אל ירושלים". (ס"ג) עשרה בטבת ביום ראשון בשבוע – אע"פ ש"אנשי מעמד" לא היו מתענין באחד בשבת כדי שלא יצאו מעונג שבת לצום – מורה על חומר הצום (ובמילא – העילוי), מעין ודוגמא כללות החומר דעשרה בטבת שאפילו הי' חל בשבת לא היו יכולים לדחותו ליום אחר. (ס"ה) עשרה בטבת ביום א' דפ' ויחי: "ויחי יעקב בארץ מצרים" כוונת הירידה למצרים (גלות) אינה אלא כדי לבוא לעילוי גדול יותר. ובזה מודגש שגם הכוונה ד"סמך מלך בבל אל ירושלים" היא – למעליותא "סומך נופלים". (ס"ו) הוספה בצדקה ביום התענית. (סי"א)