ישנה חביבות שמצד נקודת היהדות (בחי' "מנין") והחביבות דהפרט דכל איש ישראל ("שם"). "להודיע חיבתן" הו"ע גילוי עצם הנשמה, שהיא נתינת כח לבא למצרים ולעשותה כלי לקדושה. "חזר ומנאן במיתתן", שהנשמה שבגוף גורמת עליה גם בנשמה שלמעלה.
בית המקדש היה רובו מדומם, כי בבהמ"ק מתגלה תכלית המעלה דדירה בתחתונים - לא רק (א) התגלות תוקף האור, (ב) והחידוש שגם התחתונים מכירים גדולתו, אלא - (ג) שגם במקום החושך שהוא נגד ה' בתכלית יהי' דירה בתחתונים.
כדי שמשה יוכל לגאול את בנ"י ממצרים היה לידתו באופן ניסי - "נולדו בה סימני נערות", וזה קשור ל"הורתה (של יוכבד היה) שלא במצרים", מפני שהיא למעלה מהמצרים וגבולים דהטבע.
גם כשנמצאים ב"ארץ מצרים" יש לדעת ולזכור שהם בני ישראל / שקו"ט ותיווך הסתירות בכתבי האריז"ל וחסידות במדריגת משה רבינו; נבואת משה / משה ומשיח מי גדול ממי / ביאורמ"ש בשו"ע יו"ד (סו"ס רמב) "אם היית כמשה כו' מלקין אותו" שאינו סותר למארז"ל בגמרא שממים למשה / ביאור זה שאמר משה "נלכה נא דרך שלשת ימים גו'" (שמות ה, ג); הטעם שכמה מהצדיקים שלפני מ"ת נולדו מנישואי קרובים / מדרשות חלוקות באופן שהחזיר עמרם את יוכבד / ביאור מ"ש בזהר (ח"ב קמ"ח, א) שמשה קיים פו"ר אף שהיו לו ב' בנים (כדעת ב"ש - משנה יבמות פ"ו מ"ג).
שקו"ט אי שייך נשיקה כשהאהוב אינו מרגישה.
במתן תורה בחר הקב"ה בבני ישראל, ובחירה היא מהעצם שלמעלה מהשייכות טבעית דאב ובן, והבחירה נגעה בעצם כל אחד מישראל, שפנימיות רצונו ובחירתו הוא בהקב"ה, ולכן בגאולה העתידה תהיה לכל יחיד ויחיד.
השייכות בין משה למשיח הוא, שגילוי המשיח הוא ע"י העבודה ד"אחד", והנתינת כח לעבודה ד"אחד" הוא מ"ת – ענינו של משה.
רב מפרש ע"פ פשט התיבה - "חדש ממש", ומפרש שעיקר חטא פרעה היה בין אדם למקום (הלכה כרב באיסורי), ושמואל מפרש כפי פשט כללות הענין – שנתחדשו גזרותיו. ומפרש שעיקר חטא פרעה היה בין אדם לחבירו (הלכה כשמואל באיסורי).
גזירת "כל הבן הילוד וגו'" הי' שיחשבו שהפרנסה באה על ידי היאור. וזה יכול להיות רק ע"י הירידה למצרים. וגאולת מצרים הוא ע"י משה, שזן את אמונת בנ"י. וזהו הקשר בין ביטול הע"ז של היאור – ע"י בת פרעה – לביטול גזירת "כל הבן הילוד".
מהכתוב משמע "ש"ויגדל" השני היה "בימים ההם" – סמוך ל"ויגדל" הראשון. ולכן מחדש רש"י ש"הראשון לגדולה", ש"ויגדל" הא' אינו ע"ד "ויגדל גו' ויגמל", אלא שהיה גדול בקומה. ומיד לאח"ז "ויגדל" - "השני לגדולה". "לקומה": מעלה בשייכות לעצמו. "לגדולה": מעלה בשייכות לזלות.
"לכו לסבלותיכם" – שדי ששבט לוי יעסקו בתורה – הוא טענת פרעה, אך משה ואהרן לא קיבלו טענה זו, אלא צ"ל "ואהבת לרעך כמוך" – שגם "רעך" יהי' באהלה של תורה – "כמוך".
עצם הנשמה מתגלה ע"י ההעלם והסתר, וזהו ענין "שמות", ששם אינו ענין של גילוי אך ממשיך את עצם הנפש. וזהו השייכות לעבודת אדה"ז בעל ההילולא, דחסידות הוא גילוי היחידה שבתורה, ונמשך בשכל אנושי כדי לברר את החושך דנפש הבהמית וחלקו בעולם.
שקו"ט אי משיח גדול ממשה / ביאור בדברי ס' "מערכת האלקות" שהאין-סוף איננו רמוז בתורה וכו' / ההפרש בין שמות ע"ב ס"ג מ"ה ושם ב"ן.
הכרחו של רש"י לפרש שקאי על בתי כהונה ומלכות הוא כי זה שהיו להם משפחות אינו חידוש כי כך היה אצל כל ישראל. "כדאיתא במסכת סוטה", ששם מדובר בסוגיא דמדה כנגד מדה, ובענין של מעשה בפועל ("ותחיינה", ולא שהשכר הוא על היראה כבמדרש).
כדי לבטל את התערומת של אברהם צריך שלא רק שבנ"י יטלו את הרכוש גדול, אלא שהמצריים יתנו להם את הרכוש, בהמשך לבקשת בנ"י, שדוקא עי"ז מודגש שזהו שכר המגיע להם. וההוראה: כשנרגש באדם הכוונה דהעבודה דבירור הניצוצות, אזי זוכה בדרך ממילא להשכר.
"בני בכורי ישראל" - ענין הגדולה בבנ"י - המעלות שלהם - אינו מעלים על האהבה עצמית, כי אדרבא המעלות הם ביטוי לביטול, שהאהבה עצמית מתבטאת גם בכוחות הגלוים.
מעלת משיח על משה רבינו / מעלת נשי ישראל בעקבתא דמשיחא / מדוע הקדים הכתוב נקבה לזכרים בפסוק "ויקח משה את אשתו ואת בניו גו'" (ד, כ).
"כדאי היא הלידה שתכפר על המיתה", דבלידת משה האירה עצם מדרגת משה – אמת – וזה מכפר ומבטל את פעולת מיתת משה.
שם "אהיה" - שמורה שמציאות הקב"ה הוא מחוייב המציאות ללא שייכות לבריאה - אינו שייך לומר שזהו שם קדוש מהעולם, כי שם זה הוא למעלה משייכות לעולם. ודוקא מצד "אהיה אשר אהיה" הנה "אני אהי' עמכם בשעבוד מלכיות".
לאחר שהקב"ה אמר למשה "אהיה אשר אהיה" – "אהיה עמם בצרה הזאת" – מוסיף הקב"ה ומבאר שישנה תועלת בזה אף שהקב"ה בהעלם, כי "זה זכרי" – "למדהו האיך נקרא" - שכשקוראים בשם אדנ"י יודעים שזהו בעצם שם הוי'.
ענינו של חודש שבט שבו פירש משה את התורה בשבעים לשון והשייכות לאדמו"ר מהוריי"צ שיום ההילולא שלו בחודש זה; הקשר לפ' שמות; הקשר לכ"ד טבת.
"המגביה ידו על חבירו כו'": (א) זהו התחלת פעולת ההכאה. (ב) דעת הרמב"ם: איסור מצד הגברא, שעצם הרמת יד – שנבראה בכדי לקיים מצות – עבור היפך החסד הוא חטא. בפנימיות הענינים: "המגביה ידו" הוא השפעה יותר מהרגילות, ועי"ז "נקרא רשע" – "ובכל אשר יפנה ירשיע".
לשון הרע הוא סתירה לגאולה, דלה"ר מגלה את הפירוד והחילוק שבין אחד לשני, וזהו בסתירה לבחירת הקב"ה בבני ישראל - עם אחד – בעת לידת עם ישראל. והנה, עבדות פועל שבירת הישות והגאוה, שעי"ז ראויים לגאולה ולבחירת הקב"ה, ולכן אמר משה שלה"ר הוא טעם השעבוד.
"על החמור" הוא ביאור לטענת משה "שלח נא ביד תשלח", "הוא החמור כו' לעקדת יצחק" מורה שאברהם קיים את ציווי ה' ללא היסוס, ו"והוא שעתיד מלך המשיח להיגלות עליו" מראה שהגאולה ע"י משיח הוא בהמשך ובכוחו של משה. מבאר ג' שלבים בבירור ה"חמור".
מקור למ"ש במכתב כללי לחג הפסח תשי"ג שישראל לא שינו מאכלם במצרים / דרגתו של משה רבינו ע"פ קבלה / ביאור בדרשת רז"ל על הפסוק (קהלת ח, ה) שומר מצוה גו' לב חכם - דקאי על משה ואהרן, יהושע ומשה, אסתר ומרדכי.
רש"י אינו מסתפק בפירוש הפשוט על "וירא משה", מפני שהיראה לא גרמה לשום מעשה וא"כ מדוע מספרת התורה ע"ז? ההוראה מהפירוש הפשוט: מפני שנתיירא ולא בטח בהקב"ה לכן הוצרך לברוח. וצ"ל "טראכט גוט וועט זיין גוט", כי בשכר העבודה דביטחון הוא ראוי לחסד ה'.
במדרש איתא שבנ"י זכו ליצ"מ בזכות התורה. וי"ל (דלכאורה מ"ת עצמו היה בעתיד) שהכוונה הוא בזכות ההשתוקקות למ"ת, ולהיות בביטול - עבדי ה'. ובמ"ת נתעלו בביטול גדול יותר ע"י ש"כפה עליהם הר כגיגית", שאז הביטול אינו קושר עם מציאות האדם.
שקו"ט באיזו שנה עמד משה לפני פרעה, ואם מיתת משה אהרן ומרים היתה באותה שנה / הוראה מיום לידת משה שחינוכו וכו' קשור עם יוכבד ומרים, לענין חינוך הבנות ב"בית רבקה".