ברש"י (ל"ג  ד') "תורה: אשר צוה לנו משה מורשה היא לקהילת יעקב, אחזנוה ולא נעזבנה".

צריך להבין מהו הקשר בין "אחזנוה ולא נעזבנה" ל"מורשה", הרי יכולים לומר "אחזנוה" גם בנוגע למתנה? ואדרבה בירושה הבאה ממילא אין הכרח שיתקיים "אחזנוה"?

והביאור: פירוש "אחזנוה" הוא (לא אחיזה אלא) מלשון שדה אחוזה שהוא ירושה לאדם מאבותיו. והנה בשדה אחוזה הדין הוא שגם אם האדם עוזב את השדה מ"מ היא שייכת אליו וחוזרת אליו ביובל. וזהו שאף שהתורה היא ירושה מהאב מ"מ היא שייכת לכל אחד גם למי שאביו עזב את התורה, כי התורה היא ע"ד שדה אחוזה, שגם אם האב עוזב את התורה - שמוכר את שדה אחוזתו - מ"מ היא שייכת (לאב וגם) לבנו, שחוזרת אליהם ביובל.   

ולבאר הקשר בין פסוק זה לשמח"ת. בהקדים הביאור ששמח"ת קשור עם השמחה על נתינת לוחות האחרונות ביוה"כ. אך מהו הקשר בין ענין זה  - "תורה צוה גו' מורשה גו'" - דשמח"ת (שהיא המשך ליוה"כ) לסוכות (שהרי שמע"צ הוא ההמשך דסוכות)?  

ויובן בהקדים הביאור בענין השלש רגלים שקשורים עם מצב התבואה בשדה, שבפסח לא נאמר שמחה, ובשבועות - "חג הקציר" - נאמר שמחה פעם אחת, ובסוכות - "חג האסיף" - נאמר ג' פעמים שמחה. והביאור בעבודה בנפש האדם: תבואה הוא המצוות, ובפסח הי' לבנ"י רק ענין האמונה שהיא יסוד העבודה אך לא הי' להם תומ"צ. ובשבועות קיבלו את התורה אך עוד לא קיימוה, שהי' להם תבואה אך לא נאסף לביתם. ובחג הסוכות "באספך את מעשיך" - כשקיימו את התורה אזי השמחה היא בשלימות. והנה אף שבין שבועות לסוכות הי' חטא העגל אין זה גורע משייכות בנ"י לתורה, ואדרבה עי"ז שנעשו בעלי תשובה - "שטעם טעם החטא ופירש ממנו" - ה"ז הוכחה עד כמה קשורים בנ"י עם התורה, שמעלת הבע"ת גדולה ממעלת הצדיקים. וא"כ דוקא לאחר התשובה דיה"כ ונתינת לוחות האחרונות יכול להיות השמחה דחג האסיף. ודוקא אז רואים ש"תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב", "אחזנוה ולא נעזבנה", ששייכות בנ"י עם התורה הוא באופן תמידי.