עה"פ (לא, ב) "לא אוכל עוד לצאת ולבא" מפרש רש"י (בפירושו השני): "לצאת ולבא בדברי תורה, מלמד שנסתמו ממנו מסורות ומעינות החכמה". 

והנה בגמרא נאמר "שנסתתמו ממנו שערי חכמה" (ובעין יעקב הגירסא הוא "מעינות", ובתנחומא: "מסורת חכמה"), ולשון רש"י לא הובא בשום מקום, ומדוע אין רש"י אומר בפשטות שנסתמו ממנו דברי תורה? 

והביאור: רש"י בא לפרש קושיא פשוטה "קלאץ קשיא", והוא איך שייך לומר "לא אוכל לצאת ולבוא בדברי תורה", והרי לאחר פסוק זה אמר משה ג' סדרות? ולכן אומר רש"י "שנסתמו ממנו מסורת ומעינות החכמה", ש"מסורת" קאי על הענינים דתושבע"פ שלא נרמזו כלל בתורה, ו"מעינות" קאי על הפלפול בתורה, ולכן אף "שנסתמו ממנו מסורת ומעינות החכמה" מ"מ הי' יכול לומר ג' סדרות.

אך עפי"ז קשה אם נסתם ממנו רק מסורת ומעינות החכמה מדוע לא הי' יכול "לצאת ולבא" - להנהיג את בנ"י בתורה - הרי הענינים שהוצרך ללמד לבנ"י היו אצלו בשלימות? והביאור: ענינו של משה הוא "פני חמה" - שאין באורה שינויים (דלא כיהושע שענינו הוא "פני לבנה") - ולכן כשהרגיש משה שינוי באורו ה"ז נוגע בעצם אורו של משה. 

וההוראה מזה לכל אחד ("שכל נפש מבית ישראל יש בה מבחי' משה רבינו ע"ה") הוא, שהתורה צריכה להיות חקוקה בעצם מציאותו עד כדי כך שאם "שוכח דבר אחד ממשנתו" ה"ז פועל שבירה בעצם מציאותו "כאילו מתחייב בנפשו". ועד"ז בענין הזמן, שאם אפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק אפילו לרגע אחד ה"ז נוגע בעצם מציאותו. ועד"ז כל דקדוק קל של דברי סופרים נוגעת בעצם מציאותו כי עבודת ה' חקוקה בעצם מציאותו.