איתא בגמרא (ברכות לא, א): "כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה כו'". 

צריך להבין מדוע הלכות אלו נלמדים מתפילת חנה ולא מכו"כ תפילות שנאמרו בתורה?

והביאור בזה: בהקדים החילוק בין ברכה לתפילה, שברכה היא ההמשכה מהבריכה – מהמקור (וזה כולל גם התפילות שבכל יום בשביל הצרכים הרגילים דהאדם). משא"כ תפילה היא המשכת רצון חדש למקור, יהי רצון – שפועלים רצון חדש למעלה. וגודל התפילה יובן מגודל השינוי שהתפילה פועלת.

והנה, בתפילת חנה הי' שינוי לגמרי מדרך הרגיל, והוא שאף שבכלל "צדיק ורשע לא קאמר" מ"מ חנה ביקשה "זרע אנשים", שפירושו זרע צדיקים לא רק בכח אלא גם בפועל ממש, ובקשתה נתמלאה. זאת אומרת שתפילת חנה פעלה שינוי בהגבלה שהגביל ה' בתורתו. 

וזהו השייכות לפרטי ההלכות שלמדים מתפילת חנה, שהמתפלל צריך שיכוון ליבו, (ושצריך שיחתוך בשפתיו אך אסור להגביה קולו בתפילתו, ושכור אסור להתפלל). דהכוונה הוא ענין עיקרי בתפילה (משא"כ בברכה שעיקר ענינה הוא האמירה בפועל – ההמשכה בגשמיות מהמקור), כי כדי לפעול רצון חדש למעלה צריך האדם לבטל את כל מחשבותיו ורצונותיו, ועי"ז, "כמים הפנים לפנים", נעשה רצון חדש למעלה.    

וזהו השייכות דתפילת חנה לר"ה, כי בר"ה צריך להמשיך רצון חדש לכללות הבריאה.