על הפסוק (ל, ו) "ומל ה' אלוקיך את לבבך" מפרש התרגום: "טפשות לבך". והנה, רש"י אינו מפרש כן, מפני שלפני כן נאמר "ושבת גו' בכל לבבך ובכל נפשך", ואח"כ נאמר "ומל", וא"כ א"א לומר שישנו "טפשות הלב" לאחר "ושבת". ולכן צריך לומר ש"ושבת" הו"ע תשובה מיראה, ו"ומל" הוא העבודה מאהבה. 

אך לפי"ז צריך להבין מהו"ע "ומל ה' אלוקיך", הרי עבודת האהבה הוא ציווי לכל אחד מישראל.

וי"ל: בהקדמה לכל זה נאמר "כי אתם ראיתם וגו' ותראו את שיקוציהם". והנה בערלת הלב ישנו אופן שהלב עצמו הוא אטום שישנו חסרון בהלב, אך ישנו אופן שהלב עצמו הוא כדבעי ורק שהלב פונה אחרי העיניים. וע"ז אומר הכתוב שלאחרי "ושבת" ישנו ענין שאינו בכח האדם והוא "ומל", שה' מסיר וחותך את הקשר שבין העיניים להלב. ועי"ז נעשה "לאהבה וגו' למען חייך", שחייו של איש הישראלי נעשים חיי קדושה.

והנה בעה"ט מפרש ש"את לבבך ואת לבב" ר"ת אלול, ולכן משכימים לסליחות בחודש אלול. זאת אומרת שהעבודה דאלול היא עבודת התשובה. (ומתאים עם פירוש התרגום "טפשות לבך"). ולפי רש"י עבודת אלול היא אהבה, ומתאים עם המבואר בחסידות שאלול הוא "אני לדודי ודודי לי" – ענין האהבה, ומלך בשדה.

והנה י"ל שבעה"ט מפרש ע"ד הרמז שהיא מדריגה נעלית יותר, ולכן מדריגת האהבה זו א"א להגיע אליה באתעדל"ת דאלול אלא בתשרי – בחי' "ודודי לי". ולכן אומר שאלול הוא רק העבודה דסליחות, אך לא העבודה דאהבה – כי מדבר על האהבה העליונה יותר שלמעלה מהאהבה שעל דרך הפשט.