כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר שישנו פתגם חסידי עתיק אצל החסידים בב' נוסחאות (א) ח"י אלול איז דער טאג וואס האט געבראכט און ברענגט א לעבן אין אלול. (ב) ח"י אלול גיט א חיות אין דער עבודה פון אני לדודי ודודי לי. 

וביאור ב' הנוסחאות: אלול הוא זמן אתערותא דלתתא - "אני לדודי ודודי לי", אך באלול ישנו גם אתערותא דלעילא - שהמלך בשדה, כי ישנה אתעדל"ע שנותנת כח לאדם לעבוד עבודתו באתעדל"ת.

והנה, האתעדל"ע שבחודש אלול קשור עם הזמן דהחודש, שהוא זמן של עת רצון. וע"ז קאי הנוסחא הא' שמדגיש את הזמן - "טאג" ו"אלול", ומביא את החיות ממקום אחר - אתעדל"ע. וזה בלשון עבר - "האט געבראכט" - כי האתעדל"ע קודמת לאתעדל"ת.

והנוסח הב' קאי על עבודת האדם באתעדל"ת, שלכן ההדגשה היא "עבודה פון אני לדודי ודודי לי", ואין החיות בא ממקום אחר אלא מהאדם גופא. 

וההוראה מזה הוא שגם אדם שנמצא בתחילת העבודה צריך לדעת ששייך לח"י אלול כי החיות בא (גם) באתעדל"ע. ולאידך גם אלו שהם "ראשי שבטיכם" צריכים לדעת שזה שח"י אלול מביא חיות באלול אינו מספיק אלא צריך לפעול ("גיט א חיות") חיות באלול ע"י עבודתו, ולדוגמא אין מספיק ש"ליגמור איניש" - "לגרוס שמעתתא מרבי'" - אלא צריך להוסיף - "והדר ליסבר" - להסביר טעמי' ועד שמחדש בתורה. 

וב' הנוסחאות שייכים לכל אחד, שגם אלו שבתחילת העבודה צריכים להתייגע עד שהם יוסיפו חיות באלול, וגם אלו שמוסיפים חיות באלול ע"י עבודתם צריכים לדעת שעבודתם אינו בכח עצמם אלא בכח האתעדל"ע - מהחיות שח"י אלול מביא באלול מלמעלה.