עה"פ (כד, טו) "ביומו תתן שכרו" קשה לכאורה, שהרי "מגיד דבריו ליעקב", וא"כ מדוע אין הקב"ה משלם שכר לבנ"י ביומו, ורק "למחר (בג"ע) לקבל שכרם"? ומבארים המפרשים שזהו מפני שכל חיי איש הישראל הם שכירות אחת, ושכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, ולכן מקבלים את השכר דוקא לאחרי השכירות - בג"ע. 

אך לכאורה תירוץ זה אינו מתאים לשיטת הרמב"ן שסובר שעיקר שכר המצוות הוא בעולם התחיה, וא"כ הקב"ה מאחר את תשלום השכר עד לעולם התחיה?

ןיובן ע"פ ביאור אדה"ז בתניא שתכלית בריאת כל העולם הוא לעשות לו ית' דירה בתחתונים, וא"כ העבודה דכל בנ"י דכל הדורות הם שכירות אחת שאינה מתשלמת אלא לבסוף - בעולם התחיה. 

וי"ל שהקב"ה חייב כביכול ליתן לבנ"י את צרכיהם בעוה"ז – בתור שכר - מצד דיני פועל (נוסף להמבואר ברמב"ם שהיעודים הגשמיים אינם שכר המצות אלא טובות המחזיקות את ידינו לקיים תומ"צ). שהרי הדין הוא ש"הנותן ביצים לבעל התרנגולים להושיב התרנגולים עליהן עד שיצאו האפרוחים ויגדל אותן בעל התרנגולין ויהי' הריוח ביניהם" מחוייב הנותן "להעלות שכר עמלו ומזונו כו' בכל יום". ועד"ז הוא בבנ"י שהם שותפים של הקב"ה, שפועלים שהעולם (שבכח ובהעלם הוא כבר דירה לו ית' - ע"ד שבביצים ישנם תרנגולים בכח - ועבודת בנ"י הוא לגלות שהעולם) הוא דירה לו ית', וא"כ הקב"ה מחויב ליתן לבנ"י "שכר עמלו ומזונו בכל יום".