איתא ברמב"ם בסוף הלכות נדרים: "כל הנודר כאילו בנה במה ואם עבר ונדר מצוה להישאל על נדרו כדי שלא יהא מכשול לפניו".

וצריך להבין מדוע משנה הרמב"ם ממקורו - מאמר רבי נתן בש"ס - שסיום הענין בגמ' הוא "והמקיימו כאילו הקריב עליה קרבן"? ומדוע אין הרמב"ם מביא את הלימודים האחרים המובאים בגמרא ("וכי תחדל לנדור לא יהי' בך חטא", "נקרא רשע ונקרא חוטא")?

והביאור: בהקדים שהרמב"ם מביא ענין זה בשייכות לנדרים דוקא ולא בנוגע לשבועות, דבזה מדגיש שהמדובר הוא בהחפצא, שע"י נדר נפעל איסור בהחפצא משא"כ בשבועות (כביאור הראגטשאווער ששבועה הוא איסור גברא ואין שייך לומר על זה "כאילו בנה במה"). וזהו שאומר "כדי שלא יהא מכשול לפניו" (ולא כדי שלא יבוא לידי תקלה וכיוצ"ב) דההדגשה בזה הוא שהחפצא הוא מכשול (משא"כ הלשון "כדי שלא יבוא" קאי על הגברא).

ולכן אין הרמב"ם מביא את לשון הגמרא ("נקרא חוטא") כי בגמרא ההדגשה היא על הגברא, אך הרמב"ם מדגיש את החפצא, כנ"ל.

ועפי"ז יובן סיום ההלכה: "במה דברים אמורים בנדרי איסר אבל נדרי הקדש מצוה לקיימן ולא ישאל עליהן אלא מדוחק שנאמר נדרי לה' אשלם" (דלכאורה גם קיום נדרי הקדש הוא בדוגמת הקרבת הקרבן על הבמה - שלכאורה הוא ענין בלתי רצוי - וא"כ מדוע "לא ישאל עליהן"?), דבנדרי איסר נעשה חפצא של איסור - במה, משא"כ בנדרי הקדש הנה אדרבא החפצא הוא חפצא של מצוה. 

ועפי"ז מובן לשון הרמב"ם בהלכות דעות - ששם מדבר על הנהגת האדם - הגברא - ולכן אומר "ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות", שכולל ג"כ שבועות כי בהלכות דעות ההדגשה היא על הנהגת האדם.