כתב הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק ט'): "סנהדרין שפתחו כולם בדיני נפשות תחילה ואמרו כולן חייב הרי זה פטור עד שיהיו שם מקצת מזכין שיהפכו בזכותו וירבו המחייבין ואחר כך יהרג". 

והנה, מלשון הרמב"ם משמע שהחיסרון אינו בסנהדרין (כפירוש מפרשים אחרים, וקשה לפרש כן כי זהו דוחק גדול לומר שלכל חברי הסנהדרין לא היה גישה נכונה לדין) אלא שאי אפשר לקיים את פסק הדין, שלכן אינו אומר פוטרין אותו, אלא "עד כו' ואחר כך יהרג", שעל ידי מקצת מזכין יכולים לקיים את הפסק דין.

והביאור בזה: ידוע שעונשי התורה הם לכפרה (כביאור הכסף משנה על זה שאם הרגו אדם על פי עדים והוזמו אין העדים זוממין נהרגים כי גדול עוונם מנשוא, והמיתה אינה יכולה לכפר), וא"כ אם כל חברי הבית דין אינם יכולים למצוא לו זכות ה"ז ראיה שגדול עונו מנשוא ואם כן אין הורגים אותו. 

ויש להוסיף, שמלשון הרמב"ם משמע שפסק הבית דין הוא פסק נכון אלא שלפועל אי אפשר להרגו, ועל פי הנ"ל שגדול עונו מנשוא אם כן אין הפסק נכון. והביאור: ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא ורוצה לקיים את כל המצות ולהתרחק מן העבירות, ורק שלפעמים ה"ז בתכלית ההעלם, וא"כ "כשפתחו כולם לחובה" הרי זה הוראה שהטוב שבו הוא בהעלם כל כך עד שהעונש אינו יכול לכפר - ואין זה חיסרון בהבית דין כי אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, שלכן אינן יכולים לראות את הטוב שבו בהעלם - אך כשיהיו שם מקצת מזכין שיהפכו בזכותו אזי מתגלה הטוב שבו וא"כ יכול העונש לכפר. 

וההוראה: תורת אמת פוסקת שיכולים למצוא זכות על כל יהודי מצד זה שיש בו נפש האלוקית, וצריך רק לגלות זאת ע"י שמלמדים עליו זכות ואומרים לו שבו נמצא ניצוץ אלוקי שרוצה לקיים את כל המצוות. ובפרט בדורנו זה שאף ש"אני ישנה" מ"מ "וליבי ער", ובפרט כשהמלך בשדה.