בסיום הלכות מזוזה כותב הרמב"ם: "חייב אדם להזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכל תמיד וכל זמן שיכנס ויצא יפגע ביחוד השם שמו של הקדוש ב"ה ויזכור אהבתו ויעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים אמרו חכמים הראשונים כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו מוחזק הוא שלא יחטא שהרי יש לו מזכירין רבים והן הם המלאכים שמצילין אותו מלחטוא שנאמר חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם בריך רחמנא דסייען".

וצריך להבין מדוע מביא הרמב"ם את הענין ד"כל מי שיש לו תפילין כו' ציצית כו' ומזוזה כו' שהרי יש לו מזכירים רבים" בהלכות מזוזה ולא בהלכות תפילין שקודמים להלכות מזוזה, או לאחר שמבאר שלשתם - לאחר הלכות ציצית (כמו שהוא במסכת מנחות וברי"ף וברא"ש)? ובגמרא מביא עוד פסוק: "והחוט המשולש לא במהרה ינתק", ומדוע השמיטו הרמב"ם?

ויובן בהקדים, שלשון הרמב"ם במזוזה הוא "חייב אדם להיזהר במזוזה", דלא כבציצית שכותב "במצות ציצית". ויש לומר שכוונת הרמב"ם אינו לענין קיום מצות מזוזה - קביעתה והמשך קיומה - אלא על פעולת החפצא דהמזוזה על האדם: "וכל זמן שיכנס ויצא יפגע ביחוד ה' כו'". ולכן אומר "במזוזה" כי כוונתו להחפצא דהמזוזה עצמה ולא על המצוה שבה. 

וזהו שהרמב"ם מביא "כל מי שיש לו כו'" במזוזה דוקא כי המזוזה עצמה מצד החפצא שבה מזכירה, משא"כ בתפילין מדייק הרמב"ם שזהו מצד קדושת התפילין, ובציצית אומר ש"התורה שקלה ותלה בה את כל המצות" (עי"ז שהתורה קבעה את מנין החוטים כו'), ודוקא במזוזה הזכירה היא מצד עצם המזוזה. ומפני שהרמב"ם מחלק בין המזוזה לתפילין וציצית לכן משמיט את הכתוב והחוט המשולש (שמשמעו שג' החוטים שווים).

ועפי"ז יובן מדוע נכתב, בדפוסים שלפנינו, בסיום ההלכה שהוא סיום הלכות מזוזה, בריך רחמנא דסייען - אף שתפילין מזוזה וספר תורה הם המשך אחד של הלכות. כי ענין המזוזה מצד עצם ענינה הוא מסייע לעבודת ה' כנ"ל.

ובעומק יותר: מסייע הוא שמצד אחד אין המסייע עושה את הכל ומצד שני הסיוע מוודא שהענין יבוא לפועל. ואם כן בתפילין - שבלשון הרמב"ם "כל זמן שהתפילין בראשו כו' הוא עניו וכו'" א"כ - אין התפילין רק מסייעם אלא התפילין פועלים את כל הענין. ובציצית הנה אף שנזכרים על כל המצוות אך לאו דוקא שהזכירה מביא לידי מעשה. ודוקא המזוזה היא "מסייע" שהרי המזוזה פועלת ש"יזכור אהבתו ויעור משנתו כו' ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים" - שהאדם עצמו מתעורר על ידי סיוע המזוזה ועל פי זה יובן מדוע מביא הרמב"ם את הענין ד"מזכירים" בהלכות מזוזה דוקא כי אמיתית ענין הזכירה הוא "נזכרים ונעשים" שהזכירה מביא לידי פועל.

והנה, ענין הסיוע שבמזוזה הוא לא רק כשהאדם הוא בפנים - כשהוא בד' אמות של תורה תפילה ומצוות שזהו"ע תפילין וציצית - אלא גם כשהוא בחוץ (שזהו הוספה בכמות הסיוע) שהרי המזוזה היא בטפח הסמוך לחוץ, שהזכירה הוא גם כשהוא בחוץ - בעניני העולם.