ברש"י פרשתנו (פרק ט): "לחת: לחת כתיב ששניהם שוות". והנה, רש"י לא ציין איזה פסוק הוא מפרש, אך פירוש זה בא בין פירושיו בפסוק ט' לפסוק י"ח. ואם כן קשה מדוע אין רש"י מפרש זה על "לחת" שבתחילת פסוק ט' (שהרי מזה שמפרש "לחת" לאחר פירושו על "ואשב בהר" בסוף פסוק ט' משמע שפירושו הוא על "לחת" שבפסוקים הבאים)? ומדוע לא פירש זה על "לחת" שבפרשת ואתחנן (פרק ה' פסוק י"ט - "ויכתבם על שני לחת אבנים ויתנם אלי")?

ויובן בהקדים שכשרש"י מפרש חסירות הנה לפעמים אומר "חסר כתיב" או "חסר וי"ו" וכיוצ"ב, ולפעמים מביא רק את התיבה החסירה - כבענינינו "לחת כתיב". 

והביאור: אף שאין רש"י מפרש כל חסר ויתיר, מכל מקום בפשוטו של מקרא מובן שישנו טעם לחסירות ויתרות, אך לאו דוקא שצריך לפרש הטעם בפשוטו של מקרא. ורש"י מפרש טעם החסירות רק כשעל פי פשוטו של מקרא לכאורה היה צריך להיות נכתב מלא. ולדוגמא: הפעם הראשונה שבו מפרש רש"י טעם החסר: "יהי מארת ברקיע השמים, חסר וי"ו כתיב על שהוא יום מארה כו'", דכללות הבריאה היה באופן ד"וירא אלוקים כי טוב" ואם כן היה צריך להיות מלא - להדגיש השלימות שבזה. אך כשהחסר אינו מבטא חיסרון בגוף הדבר אז אין רש"י כותב "חסר כתיב", ולדוגמא: "התנינם" כתיב, כי זה שהרג את הנקבה ומלחה הצדיקים לעת"ל אינו ענין של חיסרון בתנינים (ואדרבא הוא ענין של מעלה - לצדיקים לעת"ל).

ועל פי זה יובן בענינינו שרש"י אינו מפרש את הטעם שלחת נכתב חסר כי אין דרכו לפרש את החסירות כנ"ל. ורק כשהתורה מדגישה את מעלת הלוחות - בפרשתנו: "את שני לוחות האבנים כתובים באצבע אלוקים גו' ואתפוש בשני הלחת ואשלכם מעל שתי ידי ואשברם לעיניכם", שמשה מדגיש את גודל מעלת הלוחות (ואעפ"כ שברם), וא"כ היה צריך להיות לוחות מלא להדגיש את מעלת הלוחות. ולכן דוקא כאן מפרש רש"י "לחת כתיב ששניהם שוות". ואינו כותב "לחת חסר", כי אדרבא זה ששניהם שוות מבטא את מעלת הלוחות כי בידי אדם קשה לצמצם שיהיה בשווה ממש בדיוק, ועוד שישנו חידוש בלוחות שאף שבחמש דברות האחרונות היו פחות אותיות מה' הדברות הראשונות מ"מ שניהם שוות.

ועל פי זה מובן שרש"י מפרש "לחת" שלאחר פסוק ט' ולא "לחת" שנאמר בתחילת פסוק ט', כי בפסוק ט' מודגש - "בעלותי ההרה" - איך שהלוחות הם אצל הקב"ה, והחידוש הוא שגם כמו שניתנו למשה - שזה מסופר לאחר פסוק ט' - היה בהם ענין אלוקי - "ששתיהם שוות".

מיינה של תורה: בפסוק י"א נאמר "לחת אבנים לחות הברית", ש"לחת" נאמר בשייכות לאבנים ולא בשייכות לברית – אף שבפשטות מעלת הלוחות - שמודגש בזה ששתיהן שוות - קשור עם הברית, כי החידוש הוא שהאבנים עצמם הם ענין אלוקי (- "ששתיהן שוות").