איתא ברמב"ם: "תלמיד שגלה מגלין רבו עמו שנאמר ונס גו' וחי כו' וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תורה כמיתה הן חשובים". 

וצריך להבין הרי דין זה נאמר על כל תלמיד, ואם כן קשה איך שייך לומר שכל תלמיד הוא "בעלי חכמה" שבלא תורה חשוב כמת, ובפרט שמדובר בתלמיד שהרג נפש בשגגה, שזהו מפני ש"מרשעים יצא רשע"? 

והביאור: "מבקשיה" הוא סוג חדש, שישנם "בעלי חכמה", אך ישנם גם תלמידים שאף שלעת עתה אינם "בעלי חכמה" מכל מקום הם "מבקשיה", ואם כן סוף כל סוף ברור שיבואו לבחינת "בעלי חכמה". וכשהרב לומד עם תלמיד מסוים הרי זה מפני שרואה בו או שמרגיש בו שבכח הוא "מבקשיה", ויש לו הכח להיות בבחינת "בעלי חכמה".

ומזה ישנה הוראה בנוגע ל"עשה לך רב", שעל ידי שיש לו רב הרי הוא בטוח שהרב יתעסק עמו עד שיבוא לבחינת "בעלי חכמה".

וזהו גם הוראה בעבודה, שכשהאדם הוא בבחינת "בעלי חכמה" - כביאור אדמו"ר הזקן שאין סוף ברוך הוא שורה בבחינת החכמה - אינו שייך לחטא. אך כאשר חוטא ואז יש לו שייכות לגואל הדם אזי באה ההוראה שאל יחשוב האדם שאינו שייך לבחינת חכמה, כי החכמה ישנה בהעלם בכל אחד, ועל ידי שיהיה בבחינת "מבקשיה", שירצה שבחינת החכמה תתגלה, אזי "החכמה תחיה בעליה", ותתבטל השליטה דהיצר הרע. 

ועד"ז בנוגע לכלל ישראל, שמהלכה זו למדים שלא נתיאש בגלות כי "מגלין רבו עמו", שלכן "בכל צרתם לו צר", ולכן "למעני למעני אעשה".