נאמר בפרשתנו "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד". והנה, הטעם שאומר ג' פרטים ("בשמים", "בארץ", "אין עוד") הוא לא רק מפני ידיעת האדם - "וידעת" - אלא גם על פי אמיתית הענינים. וצריך להבין הרי הקב"ה מחיה ומהוה את הכל, ובלעדי החיות היה העולם חוזר לתהו ובהו, ואם כן מהו החידוש ש"אין עוד" "בארץ" על "בשמים ממעל"? 

והביאור: חידושו של הבעש"ט ש"לעולם הוי' דברך ניצב בשמים" הוא לא רק שדבר ה' מחיה ומהוה את הנבראים, אלא שדבר הוי' מתלבש בנבראים. זאת אומרת, לא רק על דרך אור השמש שבא מהשמש שכל מציאותו הוא מהשמש - והא ראיה שברגע שהענן מסתיר על השמש מתבטלת מציאותו - אך מ"מ האור נפרד מהמאור והוא מציאות בפני עצמו, אלא שהדבר ה' הוא בהתלבשות בהנברא, ולכן הנברא אינו נפרד מדבר ה' שמלובש בו, וא"כ מובן ש"כל נברא ויש הוא באמת נחשב לאין ואפס ממש".  

והנה קא סלקא דעתך שחידוש זה הוא דוקא "בשמים ממעל", בצבא השמים שקיימים במין והם כלים לדבר הוי', אך "בארץ מתחת" קא סלקא דעתך שדבר ה' המלובש בנבראים הוא רק על דרך אור השמש הבא מהשמש, וזהו החידוש שגם "בארץ מתחת" ואפילו "בחללו של עולם" "אין עוד".

ובעבודה: בשמים ממעל: הוא העבודה ד"מודה אני" - הודאה להקב"ה שהחזיר את נשמתו מכפי שהיתה "בשמים ממעל" - כשעלתה לשאוב לה חיים. "ועל הארץ מתחת": העבודה שהנשמה תורגש בגוף ובגשמיות מתחיל בעניני קדושה - "מבית נכנסת לבית המדרש", ואח"כ אפילו "בחללו של עולם" - "הנהג בהם מנהג דרך ארץ".