על הפסוק (א, נג) "והלויים יחנו סביב למשכן העדות ולא יהי' קצף על עדת בני ישראל" מפרש רש"י: "לא יהיה קצף: אם תעשה כמצותי לא יהיה קצף, ואם לאו שיכנסו זרים בעבודתם זו יהיה קצף, כמו שמצינו במעשה קרח כי יצא הקצף וגו'". 

וצריך להבין מהו האריכות בלשון רש"י, הרי רש"י כבר פירש ש"מכלל הן אתה שומע לאו". ומדוע מביא ראיה ממעשה קורח, הרי קורח רצה את עבודת הכהן ולא את עבודת הלויים?

והביאור בזה: הקושי לרש"י הוא דבתחילה נאמר "והזר הקרב יומת", ואחר כך נאמר "וחנו בני ישראל איש על מחנהו ואיש על דגלו לצבאותם", ואחר כך נאמר "והלויים יחנו גו' ולא יהיה קצף". וקשה מדוע מפסיק הכתוב (עם "וחנו בני ישראל") בין "הזר הקרב" ל"ולא יהיה קצף"? ובאם "ולא יהיה קצף" הוא אותו התוכן ד"והזר הקרב" אם כן מדוע נאמר עוד פעם, ובאם "ולא יהיה קצף" הוא ענין חדש - שלא יהיה קצף על הלויים (ד"והזר הקרב" קאי על הישראלים) אם כן מדוע נאמר "ולא יהיה קצף" בהמשך ל"וחנו בני ישראל" שמשמע שהקצף הוא על בני ישראל. 

ועל זה מפרש רש"י שהכונה היא "אם תעשו מצוותי" - כללות הענין. דתוכן הפרשה הוא על ההבדלה בין הישראלים ללוים. וביטול ההבדלה יכול להיות על ידי יחיד שמתקרב לעבודה - "והזר הקרב", הזר לשון יחיד - ועל זה נאמר "יומת". וביטול ההבדלה יכול להיות גם כן על ידי רבים שיבואו לחנות סביב לאוהל מועד (דביטול המחיצות הוא דוקא כשרבים באים למחנה לויה, ולכן אומר רש"י "שיכנסו" לשון רבים), ועל זה נאמר "והלווים יחנו סביב למשכן העדות" כדי לשמור שהישראלים לא יחנו שם. דביטול המחיצות גורם קצף - "דמכלל הן אתה שומע לאו" - אך הקצף בפועל הוא כשיכנסו זרים - כשביטול המחיצות מביא בפועל ליכנסו זרים.

ועל זה - שהקצף בא על ידי ביטול המחיצה בפועל - מביא רש"י ראיה מקורח, דקורח חלק על הכהונה וכו' אך הקצף בא רק לאחר שבפועל נכנסו זרים - הקרבת הקטורת על ידי חמישים ומאתיים איש - ולאחרי שהתלוננו בני ישראל. 

ומזה ישנה הוראה, שאף שיהודי לא נזהר מענינים בלתי רצויים, מ"מ כל זמן שלא בא למעשה בפועל לחלוק על הקב"ה, אין ענין של קצף ח"ו, ויש לו נשיאת חן בעיני הקב"ה, ועד שהקב"ה עוזרו לשוב בתשובה.