בסיום הלכות ערכין וחרמין מבאר הרמב"ם בארוכה שלא יקדיש אדם כל נכסיו, ואל יבזבז יותר מחומש. אך לכאורה אינו מובן שהרי אדמו"ר הזקן מבאר בארוכה באגרת התשובה ובאגרת הקודש שזהו דוקא במי שלא חטא, אך אם חטא יכול לתת יותר מחומש דלא גרע רפואת הנפש מרפואת הגוף וכל אשר לאיש יתן בעד ביתו, וא"כ יוצא שאדם יכול לבזבז יותר מחומש.  

ויובן בהקדים סתירה בדברי הרמב"ם גופא דבפירוש המשניות מפרש "ולא יתחייב לתת יותר מחמישית ממונו, לבד אם עשה כן במדת חסידות", דמזה משמע שיכול לפזר יותר מחומש.  

והנה, מפרשים מבארים שמדובר בב' אופני בצדקה, כשעני אינו בפניו ובא לחלק את ממונו מאיליו אזי אל יבזבז יותר מחומש, אך כשהעני לפניו יכול לתת יותר מחומש במדת חסידות.

ויש להוסיף בזה, שהחילוק הוא גם בגדר המצוה, דבהלכות ערכין מדובר על האדם - "ראוי לו לאדם להנהיג עצמו בדברים אלו כדי לכוף יצרו ולא יהיה כילי" - ולכן בזה ישנו הגבלה, אך בפירוש המשניות בענין צדקה וגמ"ח המדובר בצורך העני (לא האדם הנותן) ולכן במדת חסידות יכול לתת "כפי מה שראוי לעני".

ועל פי זה יש לומר שאדמו"ר הזקן מדבר על בחינה שלישית, דגם בענין צורך העני ישנו הגבלה שלא לתת כל ממונו, אך אדמו"ר הזקן מבאר שישנו עוד גדר והוא שנותן בשביל נפשו וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו ולכן בזה אין הגבלה כלל.  

ויש לומר שג' גדרים אלו הם ג' גדרים בעבודת ה'. (א) שכשהאדם הוא עדיין מציאות לעצמו אזי עבודתו הוא לצורך עצמו ("ולא יהי כילי"), ולכן עבודתו היא בהגבלה, שלא יבזבז יותר מחומש, וכן ההמשכה מלמעלה שעל ידי עבודתו היא המשכה מוגבלת. (ב) וכשהאדם יוצא ממציאותו ומחפש את תועלת הזולת, אזי עבודתו, וההמשכה שבאה על ידי עבודתו, הוא למעלה מהגבלה. אך מכל מקום אין זה למעלה ממדידה והגבלה לגמרי שהרי יש לו חשבון ומדידה - מה שראוי לעני. (ג) ולמעלה מזה הוא כשעובד לתקן נפשו, שמרגיש שזהו פקוח נפש - שבזה אין חשבון כלל - ועבודתו הוא מצד בחינת היחידה - "בכל מאדך" - בלי גבול ממש.