בפרשתנו (כו, מ-מא) נאמר "והתודו את עונם ואת עון אבותם גו' והבאתי אותם בארץ אוביהם או אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עונם". והמפרשים מקשים מדוע ישנו עונש ד"והבאתי אותם גו'" לאחר שישנו וידוי ותשובה - "והתודו גו'"? (ומבארים על פי התורת כהנים ש"והבאתי גו'" אינו חלק מהתוכחה אלא "זו מדה טובה לישראל גו' אני מעמיד נביאי עליהם ומחזירם כו'"). וצריך להבין מדוע אין רש"י מבאר קושיא זו.

ויובן בהקדים שהתורת כהנים - הן בפסוק "והתוודו" והן בפסוק "והבאתי" - אומר "לצד התשובה הן הדברים", שהתורת כהנים סובר שבני ישראל עשו תשובה, אך רש"י אינו מביא זה ואדרבה על "ירצו את עוונם" מפרש "יכפרו על עונם ביסוריהם", זאת אומרת שרש"י סובר שלא היה תשובה (והכרחו של רש"י הוא מההמשך "וזכרתי את בריתי יעקב גו'", שצריך לזכות ג' האבות, ואילו עשו תשובה לא היו צריכים לזכות אבות). דהנה אף ש"והתוודו", מכל מקום הוידוי הוא מצד יסורי הגלות אך בישראל גופא לא נעשה שינוי ולכן אין זה נקרא תשובה, ולכן אין רש"י צריך לבאר מדוע נאמר "והבאתי אותם אל ארץ אוביהם" לאחר הוידוי, כי לדעת רש"י הוידוי אינו תשובה. 

והנה, אף על פי שאין הוידוי נחשב תשובה, מכל מקום צריך לומר שזהו דבר טוב, שהרי "והתודו" גורם ל"מדה טובה לישראל". והביאור בהקדים: בוידוי ישנם ג' ענינים שהם הג' ענינים שישנם בדיבור בכלל. (א) הדיבור מגלה את מה שישנו בפנימיות האדם, והוידוי מגלה את התשובה שישנה בלב. (ב) הדיבור מעורר את המדות, שהוידוי מעורר את הרגש התשובה. (ג) הוידוי גופא הוא מעשה תשובה, שהרי כשאומר וידוי - אף שבלבו אין הרגש של תשובה - הנה זה גופא שפיו ולבו אינם שוים מעורר רגש של בושה וחרטה (שלכן הוידוי גופא הוא ענין טוב, ורק שאם אינו עושה תשובה הרי זה כטובל - ענין חיובי - ושרץ בידו).        

ועפי"ז יומתק החידוש דהגאולה העתידה, שהבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין, שהבטחת התורה הוא שהתשובה תהיה מצד ישראל עצמם ולא מצד יסורי הגלות (שלכן מתיחסת התשובה לבני ישראל, ודלא כפרשתנו "או אז יכנע לבבם הערל"). ויש לומר שהרמב"ם מרמז לזה על ידי שמבאר את התשובה שתהיה לפני הגאולה לאחר אריכות הביאור בבחירה חפשית, שכוונתו לרמז שהתשובה תבוא - לא מפני יסורי הגלות אלא - מהבחירה חפשית של בני ישראל.