בהמשך למיתת שני בני אהרן ציוה ה' "יין ושכר אל תשת", ובפרשת אחרי ציוה ש"אל יבוא בכל עת אל הקודש". וצריך להבין מדוע ישנו הפסק של שניים וחצי סדרות בין מיתת שני בני אהרן להציווי ד"ואל יבוא"?

והביאור: חטא שני בני אהרן היה רצוא בלי שוב, "בקרבתם לפני ה'" שלכן "וימותו". והנה רצוא יכול לבוא מפני ב' סיבות: (א) שמרגיש את הנועם והעריבות דה', דבכללות בחינה זו שייכת ליושבי אוהל. ועל זה בא הציווי שלא ישתו יין דרך שכרות, כי צריך להיות ב"שוב" בעולם הזה כדי לקיים רצון ה' לעשות לו ית' דירה בתחתונים. (ב) הרצוא הוא מפני שמרגיש את הרע דעולם הזה, דבכללות זה שייך לבעלי עסק. ועל זה בא הציווי ש"אל יבוא בכל עת אל הקודש", דיום הכיפורים הוא רק אחת בשנה, ובכל השנה צריך להיות שוב. 

אך לכאורה יכול הבעל עסק לטעון שדוקא היושב אוהל יכול להיות בתנועה של שוב, כי גם בהיותו בעולם הזה הוא מונח בתורה ואם כן לא יבוא לידי ירידה, אך בעל עסק יכול לבוא לירידה, ואם כן איך יכול הבעל עסק להיות בתנועה של שוב? ולתרץ זה מקדימה התורה ב' הפרשיות דתורת הבהמה וחיה ותורת האדם, שלאדם ניתן הכח להבדיל בין הטמא ובין הטהור, לברר את העולם, ואם כן יכול להיות ב"שוב" ולא יפול למטה. (ואף אם יבוא לחטא הנה "אחת בשנה יכפר גו'").