בנוגע לקרבן מצורע ישנה לכאורה סתירה בדברי הרמב"ם, דבסוף הלכות מחוסרי כפרה אומר: "עשיר שאמר קרבנו של מצורע זה עלי והמצורע הי' עני הרי זה מביא על ידו קרבנות עשיר שהרי יד הנודר משגת (שבזה צריך להבין, דלכאורה מה נוגע שהנודר הוא עשיר, והלא לכאורה הנודר אמר "קרבנו של מצורע זה עלי", והמצורע הוא עני?). ועני שאמר קרבנו של מצורע זה עלי והי' המצורע עשיר הרי זה מביא על ידו קרבנות עשיר שהרי זה הנודר חייב בקרבנות עשיר". ואילו לפני כן בסוף הלכות מעשה הקרבנות (פרק יד הלכה ט) אומר "האומר קרבן מצורע זה או יולדת זו עלי אם הי' אותו מצורע או היולדת עניים מביא הנודר קרבן עני ואם היו עשירים מביא הנודר קרבן עשיר אע"פ שהנודר עני", שמזה שאומר סתם "אם הי' אותו מצורע או היולדת עניים מביא הנודר קרבן עני", ואינו אומר שמדובר רק באם הנודר עני, משמע שגם כשהנודר עשיר מביא קרבן עני - דלא כמפורש בהלכות מחוסרי כפרה? 

[והנה, הכס"מ מבאר שבהלכות מעשה הקרבנות סומך הרמב"ם על מה שכתב אח"כ בהלכות מחוסרי כפרה, אך לפי הדיעות - וכן מסתבר - שהרמב"ם סמך רק על מה שכתב לפני כן, ולא על מה שכתב אחר כך, עדיין קשה].  

והביאור בזה: הדין הוא שאם אמר אדם חטאתו של פלוני עלי - והמחוייב מסכים - יכול הנודר להביא חטאת עבורו. שבדין זה ישנם ב' חידושים: (א) חידוש בהלכות נדרים שעל הנודר חלה חיוב להביא את הקרבן של אותו פלוני. (ב) מצד המתכפר, שמצד הערבות ד"כל ישראל ערבים זה בזה" מתכפר החוטא בקרבן הנודר כי הנודר הוא במקום החוטא.

ועל פי זה יש לומר שבהלכות מעשה הקרבנות, ששם מובא דין זה בהמשך לדיני נדרים ונדבות שבקרבנות, קאי על איך שהוא מצד הנודר - החיוב שיש לנודר לקיים נדרו - ולכן מפני שאמר "קרבנו של מצורע זה עלי" לכן אם המצורע הוא עני חייב רק להביא קרבן עני, ואם המצורע הוא עשיר חייב להביא קרבן עשיר אף אם הנודר הוא עני. אך בהלכות מחוסרי כפרה מדבר מצד המתכפר - שלכן לשון הרמב"ם כאן הוא "מביא על ידו" - שהנודר נעשה ערב והוא במקום החוטא, ואם כן אם היה הנודר עשיר צריך להביא קרבן עשיר אף אם המצורע הוא עני. 

ועפי"ז מובן גם בבא השניה בהלכות מחוסרי כפרה - "ועני שאמר קרבנו של מצורע זה עלי והי' המצורע עשיר הרי זה מביא על ידו קרבנות עשיר שהרי זה הנודר חייב בקרבנות עשיר" - שאם היות שמצד המתכפר נוגע מצב המביא - ובנדון זה הוא עני - מ"מ מפני ש"זה הנודר חייב בקרבנות עשיר" צריך להביא קרבן עשיר - מצד הנדר. אך לכאורה קשה שהרי הרמב"ם מדגיש "מביא על ידו" - שמשמע שגם מצד המתכפר - שבזה נוגע מצב המביא - צריך להביא קרבן עשיר. והביאור: מפני שמצד הנדר התחייב את עצמו להביא קרבנות עשיר הנה הנדר גופא פועל שיהיה לו גדר הישג יד של עשיר גם בשביל כפרת המצורע (וע"ד שנשבעין לקיים את המצוות, שבטבע ובפועל זה יזרז אותו להתייגע ולקיים שבועתו). 

ומזה ישנה  הוראה נפלאה בגודל הכח דאחדות ישראל. שמפני שכל ישראל הם כגוף אחד לכן יכול אחד להביא קרבן עבור השני. 

ועוד ענין בזה: שעני יכול להתחייב להביא קרבנות עשיר, ואז פותח לו הקב"ה צנורות חדשים של פרנסה, ועד שיוכל להביא את קרבנות העשיר – שיוכל לקיים את החלטתו הטובה. 

ועל דרך הסיפור דכ"ק מו"ח אדמו"ר שאמר שעל ידי שיהודי החליט להדפיס את תשובות הצמח צדק, אע"פ שהסכום היה למעלה מיכלתו, הנה זה פתח עבורו צנורות חדשים של פרנסה, ולכן הצליח לעמוד בהבטחתו.