ברש"י (יג, מ): "קרח הוא טהור הוא: טהור מטומאת נתקין שאינו נדון בסימני ראש וזקן שהם מקום שער, אלא בסימני נגעי עור בשר בשער לבן ומחיה ופשיון".

הטעם שרש"י מפרש ש"טהור" אין פרושו טהור לגמרי, אלא "טהור מטומאת נתקין", אך מטמא בטומאת עור בשר, הוא מפני שרש"י סובר שנתק אין פירושו שניתק מקום השער (כהרמב"ן), שאז ישנה קא סלקא דעתך שקרח טמא ובמילא הוצרך הכתוב להבהיר שקרח טהור. אלא רש"י מפרש "כך שמו של נגע שבמקום שער", שאינו מפרש שנתק הוא נשירת השערות, ולכן אין קא סלקא דעתך שקרח יטמא, ואם כן מדוע צריכה התורה לומר "טהור הוא"? ולכן מפרש רש"י ש"טהור" פירושו "טהור מטומאת נתקין" - שנגע במקום הזה אינו מטמא.  

אך צריך להבין, הרי בפסוק נאמר רק "טהור הוא", ואם כן מדוע מוסיף רש"י שמטמא ב"בסימני נגעי עור בשר"? ומדוע מפרט מה הם סימני עור בשר? 

והביאור: רש"י סובר שנגע ונתק הם אותו דבר, ורק שנגע הוא במקום בשר, ונתק הוא במקום שער (ורק שיש להם סימנים שונים, נגע בשער לבן ונתק בשער צהוב, כפירושו בהתחלת פרשת נגעים - בפסוק כט). ואם כן קשה מדוע נאמר "קרח הוא" (דבשלמא אם נשירת שער מטמא, אם כן אפשר לומר שכוונת הכתוב להבהיר שאף ש"קרח הוא" - שנשרו כל השערות ממקום זה – מכל מקום טהור הוא)? ולכן מפרש רש"י ש"קרח הוא" בא ללמדנו שמפני ש"קרח הוא" אינו מטמא בטומאת נתקין אלא בטומאת עור בשר (שאין זה דין נוסף אלא דין אחד, שמפני שאינו מקום שער מטמא בטומאת עור בשר).

משא"כ שיטת הרמב"ם על דרך ההלכה הוא שנגע הראש הוא סוג בפני עצמו, שמטמאה במחיה ובפשיון אך לא בשער לבן (כדרשת התו"כ).       

והנה, רש"י מפרש שהנגעים באים מפני ב' דברים (א) לשון הרע (ב) וגסות הרוח. דלשון הרע הוא "מעשי פטפוטי דברים" שהוא ענין חיצוני באדם, ולשון הרע מביא נגעים בבשר האדם שהוא חיצוניות האדם. וגסות הרוח קשור עם פנימיות ומעלת האדם, ולכן פועלים נגעים בראש. משא"כ הרמב"ם אומר שהנגעים באים רק מצד לשון הרע, ורק שמוסיף שמלשון הרע "באים לדבר באלוקים וכופרין בעיקר". דלשון הרע גורם לנגעי עור הבשר, וכשלשון הרע מביא לכפירה בעיקר אזי גורם נגעי הראש. 

ולכן, סובר רש"י שנגעי הראש והזקן הם אותו סוג דנגעי בשר, כי גם גסות הרוח הוא בסוג של לשון הרע כי שניהם הם בין אדם לחבירו. משא"כ דעת הרמב"ם הוא שנגעי הראש הוא סוג בפני עצמו כי כפירה בעיקר הוא בין אדם למקום, שהוא סוג אחר מלשון הרע שבין אדם לחבירו.