טומאת המצורע, ולכן גם טהרתו, תלויה בכהן, שגם אם חכם רואה את הנגע אינו נטמא עד שהכהן יאמר טמא. והביאור בזה (דלכאורה כהן ענינו טהרה ולא טומאה): טומאת המצורע חמורה יותר משאר טומאות שהרי המצורע "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו", שצריך להתרחק גם משאר טמאים. ולכן דוקא כהן איש החסד יכול לפסוק שהאדם טמא, כי הכהן יחפש למצוא שהוא טהור ("והצילו העדה"), ובאם הכהן מטמאו ישתדל הכהן לטהרו גם כן.

וההוראה: כשרואה ענין לא טוב ביהודי אחר אינו יכול לפסוק שהשני טמא עד שבטוח שאהבת ישראל שלו הוא בשלימות, והפסק דין שלו מבוסס על תורת אמת ולא על מדות בלתי מבוררות. 

ועל ידי ההנהגה דאהבת ישראל מבטלים את סיבת הגלות - שנקרא (ויק"ר סוף פרשתנו) "הצרוע" - ובדרך ממילא באה הגאולה האמיתית והשלימה.