על הפסוק (יב, ח) "וכפר עליה הכהן וטהרה" אומרת הגמרא (יבמות עד, ב) "וטהרה מכלל שהיא טמאה". זאת אומרת שמחוסר כיפורים הוא טמא (שלכן מחוסר כיפורים שאכל קדשים חייב מיתה). אך הרמב"ם (ביאת המקדש ד, ד) אומר ש"וטהרה מכלל שלא נגמרה טהרתה", שמזה משמע שאינה טמאה, ולכן סובר שמחוסר כיפורים שאכל קודש אינו חייב מיתה (והראב"ד משיג על הרמב"ם, כי סובר שעדיין נשאר טומאה במחוסר כיפורים, ורק שנפקע חלק הטומאה שמעכב את אכילת תרומה).

והנה, רש"י אומר "וטהרה, מכלל שעד עתה היא קרוי' טמאה". שאינו אומר שהיא טמאה – כי בפשוטו של מקרא אי אפשר לומר שהיא טמאה לאחר שנאמר "תשב בדמי טהרה". אך צריך להבין מהו הפירוש "קרוי' טמאה"? 

ויובן בהקדים שרש"י אינו מפרש מדוע יולדת צריכה להביא קרבן חטאת (ואינו מרמז לתירוץ המובא בגמרא). ויש לומר שרש"י סובר שהטעם מובן בפשטות, שצער הלידה הוא עונש על חטא עץ הדעת, וממילא צריכה להביא קרבן לכפר על חטא עץ הדעת. וזהו שרש"י אומר "קרוי' טמאה", שאינה טמאה מצד הלידה, אלא רק קרוי' טמאה מצד חטא עץ הדעת (שרק קרוי' טמאה כי באמת אין זה עוון שלה).

ויש לומר שהנפקא מינא לפועל הוא שאם הקרבן הוא רק לשלימות הטהרה אזי אין הכרח שתשתדל להביא את הקרבן מיד, דאין חיוב להיטהר, אך לרש"י הקרבן הוא לכפר על עץ הדעת, ואם כן מובן שתרצה להביא את בקרבן מיד. 

והנה, חז"ל אמרו "מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות", ואם כן כמו שהקב"ה אינו רוצה שבני ישראל יהיו במצב של "קרוי' טמא", כך צריך הקב"ה להוציא את בני ישראל מהגלות – ממצב של קרוי' טמאה.