סיום שולחן ערוך אורח חיים הוא בדיני פורים קטן, והרמ"א מסיים שאף שאין חיוב להרבות בשמחה וסעודות, מ"מ יש להרבות קצת ד"טוב לב משתה תמיד".

ויש לומר שכמו שהתחלת השולחן ערוך הוא ב"תמיד" - "שויתי ה' לנגדי תמיד", והוא היראה שצריך להיות בכל משך עבודת ה', כך סיום השולחן ערוך הוא ב"תמיד" - "טוב לב משתה תמיד" - שקאי על השמחה שצריך להיות בעבודת ה'.

ויש לבאר מדוע ענין השמחה הוא בסיום הספר (ולא בהתחלת השולחן ערוך), ומדוע השמחה בכל השנה - "תמיד" - נמשך מפורים (קטן) ולא מ"זמן שמחתנו" - חג הסוכות. ויש לומר שבעת העבודה אי אפשר להיות שמחה בטהרתה, כי בשעה שעובדים את ה' צריך להיות גם יראה (על דרך "וגילו ברעדה") ואם כן השמחה בטהרתה הוא דוקא בסיום (הספר שמרמז לסיום) העבודה. 

והנה, בזמן הבית נמשך השמחה דסוכות על כל השנה, אך בזמן הגלות כשישנו העלם והסתר צריך ממוצע להמשיך את השמחה דסוכות (שהיא בחודש תשרי, שהוא על דרך החיות שבראש שלמעלה מהחיות שנמשך לכל הגוף) על כל השנה. וזהו ענין פורים קטן, שהוא יום רגיל שאין בו מצוה השייכת לשמחה (שכשישנו מצוה לשמוח אז צריך להיות גם יראה בעת קיום המצוה כנ"ל, ועוד שהשמחה היא מוגבלת כי המצוה מחייבת את כולם בשוה, וכידוע שהשמחה דהקפות הוא למעלה מהשמחה דסוכות מפני שזהו מנהג שבא מבני ישראל דאז השמחה היא מצד המצוה והחיוב כבסוכות), אך השמחה בפורים קטן, שאין בו אפילו מנהג של שמחה (שלאחרי שמנהג הובא בשו"ע הרי הוא מנהג המחייב), ואם כן השמחה הוא מצד האדם עצמו.