איתא ברמב"ם (הלכות איסורי ביאה פי"ג): "בשלשה דברים נכנסו ישראל לברית במילה בטבילה ובקרבן כו' וכן לדורות כשירצה העכו"ם להיכנס לברית צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן כו' ובזמן הזה שאין שם קרבן צריך מילה וטבילה וכשיבנה ביהמ"ק יביא קרבן". 

והנה, הראגאטשאווער מבאר שהגר בזמן הזה "רק לקדשים לא מקרי ישראל גמור אבל לשאר דברים הוה כישראל לכל דבר". אך קשה לפרש כן דעת הרמב"ם, שהרי הרמב"ם כותב לרבי עובדיה הגר שמעלת הגר הוא גדול יותר ממעלת שאר בני ישראל, ואיך שייך שהרמב"ם יכתוב זאת אם בנוגע לקדשים הגר לא מקרי ישראל גמור ועד ש(בלשון הראגאטשאווער) "והוי כמו בן נח לקדשים". 

ולכן יש לומר שלהרמב"ם הקרבן הוא רק כדי להסיר את ה"אריה הוא דרביע עליה", אך אין חסרון הקרבן חיסרון בהגברא. דהנה כדי להיכנס לברית ישנה פעולת ההכנסה - מילה וקרבן, וישנו הסרת האריה העומד מבחוץ - קרבן. אך בזמן הזה שאין שם קרבן אם כן אין "אריה הוא דרביעה עליה", וא"כ הוא ישראל גמור, ויש לומר שגם כשיבנה בית המקדש יוכל הגר לאכול בקדשים גם לפני שמביא את קרבנו.

וההסברה בזה: בגירות של כללות בני ישראל לפני מתן תורה היו ב' דברים: (א) "ואביא אתכם אלי" - כניסת נפש הקדושה על ידי מילה וטבילה. (ב) "ממלכת כוהנים" - שינוי הגברא על ידי הקרבן שפועל קירוב להקב"ה. והנה בזמן הבית היתה העבודה בכוחות פנימיים, ולכן היה צריך להיות קרבן - קירוב הכוחות. אך בזמן הגלות כש"אותותינו לא ראינו" - אזי העיקר היא העשיה בפועל מתוך ביטול להקב"ה, ולכן הרי הוא גר גמור על ידי טבילה ומילה.

וההוראה לכל יהודי: ענין הגירות הוא בכל יום (שזהו הטעם שמברכים "שלא עשני גוי" בכל יום, "על שלא נדבק בה נשמת נכרי"), ואם כן זה שבכל יום ישנו כניסת נפש הקדושה פועל שהאדם הוא גר בשלימות ו"לא מחסר כלל", ולכן "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא", ולכן "לא ידח ממנו נדח", ו"בודאי סופו לעשות תשובה".