בדין ערב לאחר מתן מעות ישנה שקליא וטריא בסיום מסכת בבא בתרא בבלי, והמסקנא היא שערב בשעת מתן מעות לא בעי קנין, ולאחר מתן מעות בעי קנין. שלכן "החונק את אחד בשוק ומצאו חברו ואמר לו הנח לו פטור שלא על אמונתו הלוהו".

אך בירושלמי (שאינו מביא "אחר מתן מעות בעי קנין") משמע שהחונק ואמר לו הנח משתעבד הערב אף בלא קנין. 

ויש לומר הביאור בהמחלוקת: לדעת הבבלי טעם חיוב הערב הוא מפני ש"כיון שעל פיו הוציא ממון מתחת ידו" (כמבואר בנימוקי יוסף), ולכן "ערב לאחר מתן מעות", ו"החונק את חברו ואמר לו הנח", הערב לא גרם שהמלוה יוציא ממון מתחת ידו, ולכן איו הערב משתעבד בלא קנין. ולדעת הירושלמי, שעבוד הערב הוא מפני ש"בההיא הנאה קא מהימן לי'", שמפני הטובה שמקבל הערב, ולכן גם לאחר מתן מעות - "החונק את חברו ואמר לו הנח" - המלוה מאמין לערב וזה גופא הוא כקנין. 

ויש להוסיף ולהמתיק על פי ביאור החילוק בין ארץ ישראל לבבל. שהגמרא (סנהדרין מג, ב) אומרת שעיקר ענין הערבות נפעלה כשעברו בני ישראל את הירדן, והגמרא (ברכות נח, א) אומרת "אין אוכלוסיא בבבל", שלכן אין תענית ציבור בבבל, ולכן ענין הערבות אינו נרגש כל כך ולכן לאחר מתן מעות צריך קנין כדי לפעול ערבות. משא"כ בארץ ישראל ששם הערבות נרגש בגלוי, ולכן כשישנו צער משתעבד הערב לחבירו.

ובפנימיות הענינים: נזיקין הוא כללות ענין הגלות, ובבא בתרא הוא הגלות האחרון. ולכן התחלת המסכת היא "השותפין" - הקב"ה ובני ישראל - "שרצו לעשות מחיצה" - פירוד שנעשה בזמן הגלות. אך סיום המסכת הוא שאף שבני ישראל משועבדים להלעומת זה, מכל מקום הערב - הקב"ה - צריך לפטור את בני ישראל משעבודם להלעומת זה. ובחושך כפול ומכופל דסוף זמן הגלות בני ישראל הם במצב של "חנוק", ואז ההלכה היא כרבי ישמעאל - איש החסד - שהערב משעבד את עצמו. אך ישנו חילוק, שבבבל, שחושך הגלות הוא בתוקף יותר, צריכים בני ישראל לתבוע מהקב"ה - שיעשה קנין - שיתלבש במצבם של בני ישראל וישתעבד בעבורם. משא"כ בארץ ישראל, ששם השותפות עם הקב"ה היא בגילוי יותר, מספיק שהקב"ה יראה את "צערא דחבריה" וישעבד את עצמו, ויביא את הגאולה על ידי משיח צדקנו.