איתא ברמב"ם (הל' מלכים פ"ח ה"י): "משה רבינו לא הנחיל התורה והמצוות אלא לישראל כו' וכן ציוה משה רבנו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בני נח וכל מי שלא יקבל יהרג". והנה, מזה משמע שהציווי "לכוף" הוא בהמשך לזה שמשה הנחיל את התורה לבני ישראל, וצריך להבין מהו השייכות בין קיום המצות דישראל להציווי לכוף את כל באי העולם?

והנה, הראגשטשאווער מבאר שישנם ב' ענינים: (א) גר תושב - שצריך לקבל על עצמו לקיים שבע מצוות בני נח בפני בית דין, וכמובן זהו רק באם רוצה לקבל. (ב) בן נח שאינו מקבל בבית דין (או בזמן שאין היובל נוהג), ורק מקיימים את שבע מצוות בני נח, שאנו מצווים להחיותו. ויש לומר שאנו מצווים "לכוף את כל באי עולם" להיות בסוג הב' - ולכן ציווי זה נוהג גם עתה אף שאין מקבלים גר תושב בזמן הזה.  

והביאור בזה: כמו שאצל בני ישראל ענין מתן תורה (ב' דיברות הראשונות) הוא בשביל "קבלו מלכותי" ורק אחר כך יכול להיות קבלת המצוות [ועל דרך זה הוא בגר תושב, שלכן מדגיש הרמב"ם, בהלכות איסורי ביאה, ש"איזהו גר תושב כו' עכו"ם שקיבל עליו שלא לעבוד כו"ם עם שאר המצות שנצטוו בני נח", שמדגיש "כוכבים ומזלות" כענין בפני עצמו וכהקדמה לשאר מצות בני נח], על דרך זה הוא בציווי "לכוף", שקבלת מלכותו הוא ענין עיקרי בקיום השבע מצוות. 

וזהו השייכות ל(בני ישראל ו)מתן תורה, שהרי התכלית של מתן תורה הוא שהקב"ה יהיה למלך על כל הארץ, ומפני שענין זה ניתן לישראל, אם כן נצטוו לכוף את כל באי העולם שיקבלו מלכותו של הקב"ה (שלכן ההדגשה היא "לכוף", ולא לקבל, כי העיקר הוא "מלכותו").

ומזה מובן גודל הענין ד"לכוף", דזהו המשך דמתן תורה. 

ובדורות הקודמים לא נזכר ענין זה בספרים, כי היה בזה סכנת נפשות, משא"כ עתה. ובפרט שבדור זה רואים את התועלת שישנה בזה שבני נח מקיימים את המצוות שלהם, דראו במוחש שאלה שקיימו במדה מסוימת את השבע מצות הצילו הרבה מבני ישראל. 

ועוד שעל ידי שיהודי פועל על בן נח שידע שישנו "עין רואה", הנה זה יפעול על הנהגתו כלפי היהודי, ועד שיפעול להביא צדק ויושר בשכונתו ובעירו ועד בכל העולם כולו.