הרמב"ם כותב שמצוה ראשונה היא לידע שיש שם אלוקה. והנה, האברבנאל מביא שהמצוה אינה להאמין ולידע שיש אלוקה, כי על האמונה לא שייך מצוה, אלא המצוה היא לדעת שהוא השלם מכל המציאות כו'. ולכן לאחר שהרמב"ם מביא כמה וכמה פרטים בנוגע למציאות ה', אומר בהלכה ו' "שידיעת דבר זה הוא מצות עשה", כי כל פרטים אלו מבארים איך שמציאותו הוא היותר שלם, וכל זה נכלל במצוה. 

ועוד ענין מהאברבנאל שהמצוה אינה האמונה - שאינה נקנית ברצון ובחירה אלא המצוה היא על הידיעה וההתבוננות. (ומקורו של הרמב"ם הוא בזוהר).

ועל פי זה יש לבאר ענין תמוה, שבפרק ב' אומר הרמב"ם "האיך היא הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שיתבונן האדם במעשיו ובברואיו של הקב"ה", וממשיך באריכות בנוגע למעשה מרכבה ומעשה בראשית. אך לכאורה הרמב"ם הוא ספר הלכות הלכות, וא"כ אין מקום להביא את הפרטים של "ברואיו כו'", שהרי ענינים אלו הם רק בדרך גרמא. ויש לומר שכל הפרטים שבמעשה בראשית ומעשה מרכבה מוכרחים למצות ידיעת ה' ולכן מביאם הרמב"ם, ורק שבהתחלת פרק ב' אומר שענינים אלו מביאים ג"כ לאהבתו ויראתו, אך מכל מקום כל ענינים אלו מוכרחים לידיעת ה'. 

והנה, על פי זה, שהענינים דמעשה בראשית ומעשה מרכבה כלולים במצות ידיעת ה', אפשר לבאר את שני הפרטים שמביא הרמב"ם בסיום ספרו: (א) "וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם" (ב) "וידעו דברים הסתומים", ששני ענינים אלו כלולים בידיעת ה', אלא ש"דברים הסתומים" הוא "מעשה בראשית", ו"ישיגו דעת בוראם" הוא "מעשה מרכבה", שלכן יש בה ההגבלה ד"כפי כח האדם". ומפני שהרמב"ם כותב שהענינים שכתב ממעשה מרכבה הם "כטיפה מן הים" מהענינים שצריך לבאר בזה (דלא כמעשה בראשית שהם "כמר מדלי"), והכוונה ב"טיפה מן הים" הוא שהם בלי גבול, שהרי ים על דרך ההלכה הוא "מים שאין להם סוף", לכן מביא את הכתוב "כמים לים מכסים", ש"הים איננו מלא" ותמיד יכולים להוסיף בו מים.