על הפסוק (ז, פד) "זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו גו' קערות כסף גו'" איתא במדרש: "והלא קערה אחת כו' הקריבו ביום המשח אותו, אלא העלה עליהן הכתוב כאילו כולם הקריבו ביום ראשון וכאילו כולם הקריבו ביום אחרון". 

וצריך להבין מהו המעלה בההקרבה דיום אחרון? והביאור: ענין המזבח הוא קירוב להקב"ה על ידי עבודת הקרבנות, ולכל שבט ישנו עבודה מיוחדת. ואם כן דוקא ביום האחרון - שבו נשלמה החנוכה דכל האופנים בעבודת ה' - ישנו שלימות בחנוכת המזבח. וזהו "כאילו כולם הקריבו ביום אחרון", דבקרבן כל נשיא בפרט ישנו (כאילו ובכח) השלימות דכללות חינוך המזבח בפועל. 

אך על פי זה צריך להבין מדוע לא הקריבו כל הנשיאים את קרבנותיהם באותו היום, ואיך זה מתאים עם המבואר במדרש שכל אחד הקריב לפי דעתו (ד"כולן הקריבו ביום ראשון וביום אחרון" משמעו שכולם היו באותה הדרגא). ועוד צריך להבין מדוע הקריבו כל הנשיאים "שש עגלות גו' עגלה על שני הנשיאים"? 

והביאור בזה בפנימיות הענינים: לכל יהודי ישנו מעלה שבה הוא בשוה עם כל ישראל, מצד זה ש"אב אחד לכולנה", ומצד שורש הנשמה כל ישראל הם חד ממש. ולכל אחד ישנם גם מעלות פרטיות. והנה האחדות שבא על ידי המעלה הכללית היא גדולה יותר, אך ישנו מעלה באחדות מצד הפרטים - שדוקא כשכל ישראל ביחד הם קומה אחת שלימה - כי האחדות היא גם מצד המעלה פרטית שלו, שגם כשמרגיש את מעלתו הפרטית מכל מקום הוא באחדות עם כל ישראל.

והנה שלימות המעלה הוא בחיבור ב' אופני האחדות, שיורגש שהאחדות שמצד הפרטים - שכל ישראל הם קומה אחת שלימה - הוא מפני שבשרשם כל ישראל הם מציאות אחת, והעצם כולל כל הכוחות פרטיים, ואם כן בכל פרט ישנו בהעלם כל הכוחות - וכלשון אדמו"ר הזקן "מבלי אשר ימצא ראש וסוף".

וזהו שבחנוכת המזבח אף שכל אחד הקריב כפי דעתו - המעלה פרטית - מכל מקום "העלה עליהן הכתוב כאילו כולם הקריבו ביום הראשון וביום האחרון" - שהיה גם המעלה כללית. וזהו שהנשיאים הקריבו עגלה לשני הנשיאים, דהאחדות שנעשה על ידי זה - שכל אחד אינו יכול לפעול בעצמו ולכן הקריבו את קרבנם ביחד - האחדות כללית - הוא הכנה להמשכת האחדות הכללית גם בפרטים - בקרבן הפרטי דכל נשיא.