הרמב"ם (ערכין וחרמין ו, ו) פוסק ש"כהן שהיתה לו שדה חרם שזכה בה אחר היובל והחרימה הרי זו מוחרמת ויוצאה לאחיו הכהנים שנאמר כו' מלמד ששדה חרמו לו כשדה אחוזה לישראל כו'".

ומקשה המנחת חינוך שבמשנה נאמר שכהנים ולוים אין מחרימין, ואם כן איך אומר הרמב"ם שכהן יכול להחרים שדה חרמו (דבגמרא נאמר שהכהן הקדיש שדה חרמו)?

ויש לבאר זה בהקדים ביאור החינוך בתוכן מצות חרמים: "לפי שישראל הם העם אשר בחר הא-ל לעבודתו כו' לא תנוח בהם רק טובה כו' וע"כ כי יקצר רוח אחד מהם ויוציא מפיו לשון קללה וחרם על ממונו כו' הודיעו הכתוב שא"א לו להוציאו מרשות המבורך לרשות אחר לפי שכל אשר לישראל שהם חלק השי"ת לו הוא כו' אבל מ"מ מאחר שידענו כי כוונת המחרים להוציא אותו דבר מרשותו ראוי להשלים חפצו וישוב לרשות אדוניו כו' ומזה השורש כו' שכל אשר ללוים ולכהנים כו' אין מחרימין אותם כו' כי הוא כשוכן בית אדוניו מקום הברכה והחסד וכל אשר יש לו להשי"ת הוא". 

והביאור בזה: נכסי ישראל קשורים לה' רק מפני שכל מה שקנה עבד קנה רבו, ואם כן חל עליהם שם חרם, ולכן ניתנים הנכסים לכהן. אך נכסי הכהן הם עצמם "כשוכן בית אלוקיו", ולכן מלכתחילה לא חל עליהם שם חרם ולכן אין מחרימים נכסי כהנים ולוים. אך זהו רק בנכסים שלהם, אך הנכסים שקיבלו מחרם בני ישראל - הנה מפני שכבר חל עליהם שם חרם לכן יכול לחול עליהם שם חרם גם עתה ולכן נעשים חרם וניתנים לשאר כהנים.

דהנה, כל ענין הערכין וחרמין הוא ענין של שקליא וטריא וחשבון על פי שכל, שצריך לשער מהי השוויות של האדם וכו', ולכן סובר הרמב"ם שדינים אלו אינם גזרת הכתוב אלא מצד הטעם, ולכן מחלק הרמב"ם - על פי הגמרא (ערכין לד, א) שאומרת - "קמ"ל אחוזתו, אחוזתו אין חרמו לא", שזה שייך רק לאחוזתו אך לא לשדה החרם שקיבל מישראל. 

והנה יודע הסיפור שלר' הלל מפאריטש היה שאלה במסכת ערכין והתחבא כו' ואדמו"ר הזקן אמר "אז א יונגערמאן האט א שאלה אין ערכין דארף ער זיך אליין מעריך זיין", ולכאורה עיקר מעלת ויתרון ר' הלל היה בזה שהיה עובד ולא משכיל, ואם כן מהו ההדגשה בענין הערכין שהוא ענין טעם ודעת? והביאור בזה שאדרבא על ידי שמעריך את עצמו בא לידי הבנה שעיקר העבודה אינה בהבנה והשגה אלא בקבלת עול, ועד שמחרים לא רק את נכסיו אלא גם גופו, ד"כל איש ישראל אשר נדבה רוחו אותו" יכול להיות כמו הכהן שכל נכסיו וגופו ובני ביתו הם בבחינת "שוכן בית אדוניו מקום הברכה והחסד והטוב".