ברש"י (טו, לב-לג): "זאת תורת הזב: בעל ראיה אחת ומהו תורתו. ואשר תצא ממנו שכבת זרע: הרי הוא כבעל קרי טמא טומאת ערב. והזב את זובו: בעל שתי ראיות ובעל שלש ראיות שתורתן מפורשת למעלה". 

צריך להבין מדוע מפרש רש"י ש"זאת תורת הזב" קאי על בעל ראיה אחת – שלפי זה קשה מדוע לא נזכר דין ראיה אחת לפני כן בפרשת הזב, ויוצא שלצדדין קאמר, ש"זאת תורת" בשייכות ל"(תורת) הזב" נתבאר בתורה לקמן ואילו "(זאת תורת גו') והדוה בנדתה והזוב את זובו" נאמר לפני כן – ומדוע אינו מפרש ש"תורת הזב" הוא בעל שתי ראיות והזב את זובו הוא בעל שלש ראיות? 

והביאור בזה: מהלשון "זאת תורת הזב" משמע שמביא את כל דיני הזב מהקל אל הכבד. ולפי זה אי אפשר לומר ש"תורת הזב" קאי על בעל שתי ראיות, כי בעל שתי ראיות הוא חמור יותר מהנאמר אחריו – "ואשר תצא ממנו שכבת זרע". ולכן מפרש רש"י ש"תורת הזב" הוא ראיה אחת.

והטעם שרש"י אומר שמדובר ב"בעל שתי ראיות ובעל שלוש" (ולא שקאי רק על בעל שתי ראיות) יש לומר שמרמז הביאור באמרו "שתורתן מפורשת למעלה", שיש לומר שאף שלעיל הביא רש"י ענין זה מהמדרש, יש לומר שזהו מדרש המוכרח בפשוטו של מקרא, ולכן כשהכתוב אומר "והזב את זובו" מתכוון לשתי האופנים שמפורשים בכתוב לפני כן.

והביאור בזה: לעיל בנוגע לזב נאמרו ב' פסוקים (טו, ב-ג): "איש כי יהיה זב מבשרו טמא הוא. וזאת תהיה טומאתו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו טומאתו היא", ואח"כ נתבארו דיני הזב "כל המשכב גו'". וצריך להבין מדוע נאמר "רר בשרו את זובו גו'" בפסוק השני (שאז תיבות אלו מפסיקים בין "וזאת תהיה טומאתו" לדיני הטומאה) ולא בפסוק הראשון? ועל זה מפרש המדרש ש"מנה הכתוב הראשון כו' וקראו טמא כו' הכתוב השני כו' וקראו טמא", שנאמר "טמא" בשני הפסוקים (שלכן "רר בשרו גו' טמא הוא" נאמר בפסוק השני) מפני שמדובר בב' סוגי טמאים - בעל שתי ראיות ובעל שלוש. ואם כן מדרש זה מוכרח בפשטות הכתובים. 

מהענינים המופלאים על דרך ההלכה: בנוגע לגדר זב בעל שתי ראיות יש לפרש בב' אופנים: (א) בעל שתי ראיות הוא גדר בפני עצמו מבעל שלוש ראיות. (ב) זהו חלק מטומאת בעל שלוש ראיות. ויש לומר שנפקא מינא להלכה, באם ישנו הפסק של יום אחד בין ראיה השניה לראיה השלישית, שלאופן הא' אינו מצטרף ולאופן הב' מצטרף. 

ויש לומר שהתורת כוהנים סובר כהאופן הב', ולכן בנוגע להכתוב (טו' ג') "מזובו" מפרש "מקצת זובו", ששתי ראיות הם מקצת משלוש ראיות. ורש"י סובר כהאופן הא' ולכן מדגיש "בעל שתי ראיות בעל שלוש", שכל אחד הוא ענין – "בעל" – בפני עצמו.